המשטרה תיעדה את הריסת הבית שלי בפייסבוק. זה מה שעשיתי מזה

פרויקט הגמר שלי נולד מתוך חוויה אישית ומטלטלת שעברנו אני וארוסי – הריסת ביתנו בעיר אום אל-פחם. באמצעות ציור, וידאו וסאונד אני חוזרת אל הבית, שהיה עבורנו מקום פרטי, מוכר וחלק מחיי היומיום שלנו, ואל הרגע שבו הפך ממרחב של חיים משותפים לזיכרון, לתמונה ולערימת אבנים. ביתנו הוקם בשכונת מגורים באום אל-פחם, על קרקע פרטית הרשומה בטאבו על שמנו, ושיש בה זכויות ואחוזי בנייה. במקביל, עיריית אום אל-פחם קידמה תוכנית בנייה לאזור, בתיאום עם רשות מקרקעי ישראל ועם הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז חיפה.
>> יוני רכטר אישר לי לחדש את ״עטור מצחך״. ואז הגיעו התגובות מהקהל

במסגרת ההליך המשפטי הגענו להסכמה הנוגעת להקפאת צו ההריסה ולהסדרת התיק. כמו כן, הפסקנו את המשך הבנייה והתחייבנו להמתין עד לקבלת האישור הסופי של הוועדה המחוזית בחיפה לתוכנית שהציעה העירייה. אולם למרות שהקרקע פרטית ורשומה על שמנו, ולמרות שקיימת תוכנית בנייה הנמצאת בהליך אישור, ולמרות שהפסקנו את המשך הבנייה, ביתנו נהרס. הפער שבין ההליך התכנוני והמשפטי מצד אחד, לבין ההריסה שהתרחשה בפועל מצד אחר, עומד ברקע לעבודותיי ומעניק להן ממד אישי וציבורי בעת ובעונה אחת.

אני לא מספרת את סיפורי רק באמצעות מסמכים או תיאור מילולי, אלא חוזרת אליו דרך התמונות, הקולות והפרטים שנותרו בזיכרוני. בעבודת הווידאו אני משלבת קטעים תיעודיים של ההריסה, שצולמו בידי המשטרה עצמה והועלו לפייסבוק, ושל מה שהתרחש סביבה. ברקע נשמעים קולות המשטרה, קולות האנשים והרעש החזק של כלי ההריסה. לצד מראות ההריסה מופיעים בווידאו גם קטעים של חתולים. עבורי החתולים מסמלים חמלה, פגיעות וחיים חסרי הגנה, הנקלעים למציאות של הרס ופחד מבלי שיוכלו להבין אותה או לשנות אותה. המפגש בין הקולות המאיימים לבין דימויי החתולים יוצר ניגוד חד בין כוח לחוסר אונים, ובין אלימות לצורך האנושי בחמלה.

אני חוזרת אל האירוע גם דרך הציורים שלי, אך איני מנסה לשחזר אותו או לתעד אותו באופן מדויק. אני חוזרת אליו דרך הזיכרון, הגוף והתחושות שנשארו בתוכי לאחר שהאירוע הסתיים. הדרך, המכוניות, השלטים, כלי ההריסה והאבנים מופיעים כפרטים מאותו יום, אך הופכים גם לסמלים של תנועה, התקרבות, איום ואובדן. הציורים אינם מבטאים רק את מה שראיתי, אלא גם את מה שהגוף והזיכרון שלי שמרו לאחר ההריסה. הצבע האדום חוזר שוב ושוב בעבודותיי. לעיתים הוא מופיע כסימן אזהרה, לעיתים כביטוי לפחד ולעיתים כזיכרון שאינו נעלם. לצדו מופיעים הצבעים כחול, שחור ואפור, היוצרים מתח בין החיים שהתקיימו בתוך הבית לבין ההרס והחלל שנותרו במקומו.

לצד הפחד, הכאב והחמלה מתקיימת בעבודותיי גם אירוניה שקטה ועקיפה. היא נוצרת מתוך החיבור בין מצבים ודימויים שאינם אמורים להיפגש – דבר שעשוי להיראות לרגע מצחיק בתוך מציאות קשה ועצובה. האירוניה אינה הופכת את ההריסה לבדיחה ואינה מבטלת את הכאב שנגרם בעקבותיה, אלא מדגישה את האבסורד שבמציאות. כך עשוי להיווצר רגע שמעורר חיוך, ובאותו זמן גם עצב, פחד וחמלה. האבנים הן אחד הדימויים המרכזיים בפרויקט שלי. עבורי הן אינן רק שרידים פיזיים של הבית, אלא מעין עדות למה שהתרחש. הן מחברות בין הבית שהיה קיים לפני ההריסה לבין מה שנותר ממנו לאחר מכן. אני מנסה להיזכר בסדר שבו התרחשו הדברים, אך לעיתים נדמה שהאבנים זוכרות אותו טוב ממני. בכל עבודה אני פוגשת אותן מחדש. הן משנות צורה ומקום, אך ממשיכות לשאת את עקבות הבית והאירוע.

הסיפור שלי הוא סיפור אישי השייך לי ולארוסי, אך הוא מתקיים גם בתוך מציאות רחבה יותר הקשורה לתכנון, לבנייה ולהריסת בתים באום אל-פחם ובחברה הפלסטינית בכלל. באמצעות החיבור בין ציור, וידאו וסאונד אני מנסה להפוך את ההריסה מאירוע שהסתיים ברגע מסוים לזיכרון שממשיך לנוע ולהשתנות, ומזמין את הצופה לעצור, להתבונן ולחשוב. ייתכן שביתנו כבר אינו עומד במקומו, אך הוא ממשיך להתקיים בתוך עבודותיי – בתמונות, בקולות, בגוף ובאבנים.

סלאם ג'בארין, בת 24 מאום אל-פחם, מציגה את עבודתה במסגרת תערוכת הבוגרים של המדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. התערוכה מוצגת עד 8.8.2026.