לאה חגאי גדלה בין פריז לישראל, ובין בוב מארלי לשירי ארץ ישראל של ליל שבת. אחרי שקיבלה מיוני רכטר אישור לגרסאות הכיסוי שלה ל״עטור מצחך״ ול״קילפתי תפוז״, היא גילתה אילו שירים הקהל מוכן לשמוע אחרת - ואילו הפכו לפרות קדושות. טור אישי
נולדתי בפריז בשנת 1997 ועליתי לישראל בגיל שמונה. מאז אני מרגישה קצת בין העולמות – לא ממש צרפתייה, אבל גם לא ישראלית ״צברית״. אולי דווקא בגלל זה, אף פעם לא גדלתי עם התחושה שיש יצירות שאסור לגעת בהן. מבחינתי, מוזיקה נועדה לחיות ולהשתנות. הבית שלי תמיד היה מלא במוזיקה. אבא שלי גידל אותי על בוב מארלי ומוזיקה ברזילאית, אבל בכל יום שישי בערב, בסוף ארוחת שבת, היינו שרים באקפלה שירי ארץ ישראל. אחד השירים שהכי זכורים לי הוא ״עטור מצחך״. הייתי שרה אותו עם אמא שלי. היה קשה מאוד לשיר אותו בקולות, ולכן דווקא השיר הזה הפך עבורי לאחד השירים הכי אישיים שיש. הבחירה בו לא נבעה מרצון לזעזע או לעורר פרובוקציה, אלא בדיוק להפך – מתוך חיבור עמוק.
>> תצריף: אהוד בנאי, מילים מלפני 100 שנה ורקדן בין הוויטראז'ים
בהמשך שרתי במקהלת בית הספר, שם הכרתי לעומק את יצירותיו של יוני רכטר. בשנים 2013–2014 הוא הגיע להעביר לנו סדנאות וסיפר על תהליך הכתיבה ועל הסיפורים שמאחורי השירים. אני זוכרת כמה היצירות שלו היו מאתגרות מבחינה הרמונית. הן הכריחו אותי להקשיב אחרת, להבין איך קולות נשזרים זה בזה ולגלות את היכולות של הקול שלי. במובן מסוים, התחלתי לבנות את השמיעה המוזיקלית שלי סביב היצירות של יוני רכטר. כששואלים אותי למה דווקא חידשתי שני שירים שהלחין יוני רכטר, אני לא יודעת אם זו הייתה בחירה מודעת. רק בדיעבד הבנתי שזה כמעט היה בלתי נמנע. הרבה מהזהות המוזיקלית שלי נבנתה דרך השירים האלה. לכן, כששנים אחר כך חיפשתי שירים שאני רוצה לפרש מחדש, כנראה שחזרתי באופן טבעי למקום שממנו הכול התחיל.
לפני שהתחלתי להוציא מוזיקה מקורית, ניגנתי אינספור קאברים. לא עניין אותי לשחזר את המקור, אלא למצוא את הדרך שבה אני שומעת אותו. העולם המוזיקלי שלי מושפע מסול, R&B, ג׳אז והרמוניות קוליות, ולכן באופן טבעי גם הקלאסיקות שאני אוהבת עוברות דרך הפילטר הזה.
השנה הוצאתי במסגרת ה-EP החדש שלי שתי גרסאות כיסוי לשירים שהלחין יוני רכטר – ״עטור מצחך״ ו״קילפתי תפוז״. לפני שהוצאתי אותן, היה לי חשוב קודם כול לקבל את ברכתו. כתבתי ליוני, וקיבלתי את אישורו. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל – מהילדה ששרה את השירים שלו בארוחת השבת ובמקהלת בית הספר, ועד לאמנית שמקבלת ממנו ברכה לפרש אותם מחדש.
אבל אז הגיע הקהל. דווקא ״עטור מצחך״ יצר תגובות כמעט קיצוניות לשני הכיוונים. היו אנשים שכתבו: ״הביצוע שלך מתעלה על המקור״, ״מדהים! ואני מאוד אוהבת את המקור״, ואפילו אלונה דניאל כתבה לי: ״אל תשימי לב לתגובות. את מוזיקאית מדהימה. את תהיי גדולה מאוד״. ומנגד הגיעו תגובות כמו: ״חילול הקודש״, ״יש שירים שפשוט אסור לגעת בהם״, ״זה רצח של השיר הכי יפה שנכתב בישראל״, ״אברהם חלפי מתהפך בקברו״. לעומת זאת, הגרסה שלי ל״קילפתי תפוז״ התקבלה בצורה הרבה יותר פתוחה. גם היא זכתה לעשרות אלפי צפיות ולתגובות נלהבות, אבל כמעט שלא עוררה את אותה התנגדות. זה רק חיזק אצלי את התחושה שלא כל קאבר נתפס אותו דבר – יש יצירות שהפכו בתודעה הציבורית ל״פרות קדושות״, וכל ניסיון לפרש אותן מחדש מציף רגשות הרבה מעבר למוזיקה עצמה.
האם יש קלאסיקות ישראליות שאסור לחדש? למה חלק מהקהל הישראלי כל כך מתקשה לראות קלאסיקות מקבלות חיים חדשים? הדיון הזה לא התחיל דווקא עם ״עטור מצחך״. בחודשים האחרונים אני מעלה סדרת Reels בשם ״מה אם…״, שבה אני לוקחת קלאסיקות ישראליות ועושה להן עיבוד משלי בגרסת SOUL. הסרטונים צברו עשרות ומאות אלפי צפיות: חלקם הגיעו ליותר מ־80 אלף, 90 אלף ואפילו 120 אלף צפיות.
מעניין לראות שהתגובות כמעט תמיד חוזרות על אותו דפוס: או אהבה גדולה, או התנגדות גדולה. כמעט אין אמצע. אני לא מנסה להחליף את המקור, ואני לא חושבת שגרסה חדשה מוחקת את הישנה. להפך. קאבר הוא שיחה עם יצירה קיימת. אם שיר מצליח לעורר דיון גם עשרות שנים אחרי שנכתב, סימן שהוא עדיין חי. אני לא שואלת את עצמי אם ״מותר״ לגעת בשיר. אני שואלת אם יש לי משהו אמיתי לומר דרכו. מבחינתי, זה בדיוק התפקיד של אמנות.
לאה חגאי היא מוזיקאית-יוצרת, זמרת וגיטריסטית, שהמוזיקה שלה שואבת השראה מניאו־סול, R&B ומוזיקת עולם. האי־פי החדש שלה, "לייב סשן בפלייגראונד", הוקלט בהופעה חיה באולפן פלייגראונד וכולל שני שירים מקוריים, "עסק יקר" ו"סליחה על הכנות", ושתי גרסאות כיסוי, ל"עטור מצחך" ול"קילפתי תפוז". גרסתה ל"עטור מצחך" שוחררה באישורו האישי של המלחין יוני רכטר. בשנת 2024 הוציאה חגאי את האלבום "קודם להבין לאן", ובשנים האחרונות הופיעה ברחבי הארץ ושיתפה פעולה עם מיכאל גריילסאמר, רותם בר אור ודניאל סאן קריאף.