לסבתא טובה שלי יש מחברת כתבים כמעט סודית. מעין יומן חיים שכתבה לאורך חייה. יצא לי לקרוא בו פעם אחת בלבד, אבל זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן פגשתי לא נייר, אלא שנות חיים שהמתינו בסבלנות בין הדפים. היומן שלה היה נשי, מיסטי ויומיומי. היא כתבה בו על מערכות היחסים בחייה, על חלומות שפקדו אותה בלילות, על מעברי בתים, על נישואים וגירושים, ועל כל מה שנמצא בין האירועים הגדולים לבין החיים עצמם. הדפים מודפסים במכונת כתיבה, מסודרים ונקיים, כיאה לסבתא טובה. כאילו גם כשהקלידה אותם, היא כבר ידעה שיום אחד מישהו יבוא לבקר, והיא תתבקש לארח קורא או קוראת בתוך חייה.
>>קרציה וקוץ בה: פארודיית גיבורי העל שכולם פספסו, וחבל שכך

כשקראתי את היומן, שמעתי את הקול שלה. יכולתי לראות אותה עומדת במטבח ברחוב מוריה, סינר לגופה הצנום והיפה, לק אדום על ציפורניה, מכינה לשתינו עוף ופירה. בין זיכרון אחד למשנהו היא עוצרת להסביר למה חשוב שהמקרר יהיה נגיש לשיש, למה הכיריים צריכות לעמוד דווקא שם, ואיך הזרימה של הבישול ושל הפעולות הקטנות מצטרפת בסופו של דבר לדרך שבה חיים בית.

מאז, כמעט בכל פעם שאני נכנסת למטבח חדש, בבית חדש, אני מוצאת את עצמי סוקרת את החלל ומנסה להבין את הגיאוגרפיה של היומיום. אני מזמינה את סבתא טובה לעמוד לידי. אנחנו עוברות יחד על התכנון, מחליטות איפה יעמוד שולחן האוכל, איפה נכון שתהיה התאורה, ואפילו מה יוגש לשולחן הראשון שייפתח בבית החדש. תוך כדי השיחה מצטרפים גם הסיפורים שהייתה מספרת לי על בניית המושבות, על נשים שחיו בתקופות קשות, על תשוקה ועל כוח פנימי שלא תמיד נראה מבחוץ, אבל ממשיך להחזיק חיים שלמים. לפעמים אני חושבת שלא ירשתי ממנה תכשיטים או רהיטים. ירשתי ממנה דרך להסתכל על מטבח. דרך לחשוב על בית. ועם השנים הבנתי שזו אולי הירושה הגדולה ביותר. כי דרך להסתכל על בית היא גם דרך להסתכל על חיים.

אולי בגלל זה אני נמשכת שוב ושוב ליומנים, למכתבים ולמחברות ישנות. הם מספרים לי מה היה, הם מזכירים לי שאנשים לא נעלמים כשהם מפסיקים לדבר, הם ממשיכים לשוחח איתנו דרך מחברת שנשמרה במגירה, דרך מכתב שנפל מתוך ספר, דרך הערה קטנה על מיקום הכיריים או חלום שנכתב באמצע הלילה. בשנים האחרונות אני מגלה שאני כבר פחות מחפשת את הסיפור הגדול. אני מחפשת את הפרטים. את המחברת הכמעט נשכחת. את התצלום שאין לו כיתוב. את המכתב שקופל ונפתח שוב אחרי עשרות שנים. דווקא בהם אני פוגשת את מה שמרכיב אותנו באמת. מאין תצריף יפייפה, אוסף של קולות, זיכרונות, דימויים וסיפורים קטנים, שרק כשהם מונחים זה לצד זה מתחילה להתגלות התמונה הגדולה.

ככל שאני פוגשת יותר יומנים, מכתבים ופנקסים ישנים, אני מבינה שיש בהם מעשה כמעט בלתי נתפס של אמונה. אדם יושב וכותב, לא משום שהוא יודע שמישהו יקרא, אלא משום שהוא מקווה שהקול שלו ימצא יום אחד אוזן קשבת. אולי בגלל זה, כשהוזמנתי להצטרף לצוות הניהול האמנותי של פסטיבל תצריף ביד יצחק בן־צבי, הרגשתי שהגעתי למקום שמדבר את אותה השפה. הפסטיבל, שנולד מתוך מחלקת התרבות החדשה בהובלתם של יעל גידיניאן ויאיר הראל (מנהלים אומנותיים שותפים), מבקש לפתוח את האוצרות המחקריים האדירים של יד בן־צבי לשיחה חדשה. לא להשאיר אותם בין דפי הספרים או בתוך קופסאות הארכיון, אלא להזמין אליהם מוזיקאים, יוצרים, חוקרים, אנשי רוח וקהל, ולאפשר להם להמשיך לחשוב יחד את השאלות שנכתבו כאן לאורך דורות.

זו גם התרבות שאני מבקשת לפגוש. תרבות ששומרת על השאלות חיות. שמזמינה אותנו לשבת לצד מי שכתבו, חלמו ויצרו לפנינו, לא כדי לחזור על דבריהם, אלא כדי להעז לשאול איתם את השאלות של הזמן הזה. בעיניי, דווקא שם נוצרת תרבות. לא במקום שבו העבר נשמר מאחורי זכוכית, אלא במקום שבו הוא ממשיך לפעום, להתווכח, להאיר ולהוליד עוד מחשבה, עוד יצירה, עוד שיחה.

כשפתחנו את יומנו של רבי רפאל חיים הכהן, ממקימי בית הכנסת אוהבי ציון, (בית הכנסת של הבנאים) מעבר לתחושה שאנחנו מחזיקים מסמך היסטורי, הרגשנו שאנחנו פותחים שיחה שהתחילה לפני מאה ועשרים שנה, ורק עכשיו הגיע תורנו להצטרף אליה. בין דפי היומן המלאים תאריכים שמות ופעולות, הייתה גם כמיהה להקים בית. מקום שיוכל לשאת תפילה, שפה, מסורת וחיי קהילה. מקום שמישהו יוכל להיכנס אליו גם בעוד מאה שנה ולהרגיש שהוא עדיין שייך.

ככל שעבדנו על הפסטיבל, הבנתי שהשאלה שמעסיקה אותי היא איך עונים לעבר? מה עושים עם קול שמגיע אלינו ממרחק של מאה שנה? האם מספיק לשמר אותו מאחורי זכוכית, או שאולי האחריות שלנו היא להמשיך אותו? משם נולדו המפגשים בין חוקרים ליוצרים. אני אוהבת את הרגע שבו דמות ארכיונית מפסיקה להיות שם על דף ומתחילה לקבל נפח בעיני רוחו של יוצר. המחקר מביא את העדות. היצירה מביאה את הדמיון. וביניהם קורה דבר שקשה להסביר: הדמות מתחילה שוב לנשום. העזנו להקשיב לה מחדש.

במופע שנוצר עם אהוד בנאי לציון מאה ועשרים שנה לבית הכנסת אוהבי ציון. היומן של רבי רפאל חיים הכהן הוא שותף ליצירה. המילים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה פוגשות את השירים של אהוד, את הסרט הדוקומנטרי שנוצר בעקבות בית הכנסת ואת דמותו של רקדן הנע בתוך שברי האור הצבעוניים של הוויטראז'ים. נדמה שהתפילה עצמה ממשיכה לנוע, תנועה העוברת מגוף לגוף, מדור לדור. האור שנשבר על הקירות לפני יותר ממאה שנה נשבר עכשיו על גוף חי. לרגע אחד הזמן חדל להיות קו ישר. היומן, התפילה, השיר, הריקוד והבית מתקיימים באותו רגע ממש, וכל אחד מהם ממשיך את האחר.

בהשקת ספרו החדש של ד"ר אלי גורפינקל, "שבח הנשים", קורה דבר שמרגש אותי במיוחד. פתאום מתברר שפירוש שנכתב במאה החמש־עשרה עדיין לא סיים לדבר. רבי דוד מיסיר ליאון פותח את "אשת חיל", ומזמין אליה את ביאטריצ'ה של דנטה, את קליאופטרה ואת מלכת האמזונות. מאות שנים אחר כך קורין קיציס מצטרפת גם היא אל אותו שולחן. היא מצטרפת אל הטקסט, מבקשת לשאול אותו את השאלות של הזמן הזה, ולהוסיף אליו קול נשי נוסף. לרגע אחד נדמה שביאטריצ'ה מושכת לה כיסא, קליאופטרה מפנה לה מקום, והשיחה שהתחילה לפני חמש מאות שנה ממשיכה להתקיים.
ענבל דקל גולדברג היא יוצרת, אוצרת תוכן ומנהלת אומנותית שותפה בפסטיבל ״תצריף״, שיתקיים לראשונה ביד בן צבי בירושלים בין ב-28-31.7, עם הפקות מקור, מוזיקאית אורחת ממרוקו ואירועים תוכן נוספים.לפרטים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• כתיבה
• אהוד בנאי
• פסטיבל