• Facebook
• Twitter
• Email

המשוררת והסופרת שלומית כהן־אסיף הוציאה כ־70 ספרים, וזכתה ב־17 פרסים שונים בתחום הספרות, בהם פרס זאב לספרות ילדים ונוער ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 1995 זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים והנוער, והיא זוכת פרס ביאליק לשנת 2010.

ספרה החדש "בוקר טוב גדליהו" בהוצאת עם עובד, המלווה באיוריו של יוסי אבולעפיה, יצא בימים אלה, ומיועד להגיע בראש ובראשונה אל הצרכנים הצעירים של ספריית פיג'מה. מדובר בתוכנית מיוחדת שנוסדה על ידי קרן גרינספון ישראל בשיתוף משרד החינוך, והמעניקה מדי שנה ספרים איכותיים לכ־250 אלף ילדי גנים ברחבי הארץ, ובכך יוצרת מכנה תרבותי משותף ורחב בין ילדים ומשפחות בחברה הישראלית. החל משנת הלימודים תשע"ו תחל ספריית פיג'מה לפעול גם בתל אביב, ואלפי ילדי הגנים העירוניים בעיר יקבלו במהלך השנה שמונה ספרים איכותיים שיחולקו להם באמצעות הגנים. אחד הספרים שיחולקו לילדים הוא הספר "בוקר טוב גדליהו", ולדברי כהן־אסיף: "זהו הספר השני שלי שלובש פיג'מה. קדם לו ספרי "חומפס". בעיניי זוהי קרן אור לילדי הגנים בארץ, בעיקר לילדים שאינם יכולים לזכות בספרים מסיבה זו או אחרת. כל אחד מהספרים מופיע בסדרה בכריכה רכה, ובמקביל הם נמכרים בכריכה קשה. הספר הזה יתחיל להימכר בחנויות אחרי החגים. בינתיים נהנים ממנו ילדי גנים".

האם את כותבת בכל יום?

"כתיבה היא חסד ומתנה, לא כל יום מקבלים מתנה. יש ימים בלי ואז במקום לכתוב מוחקים".

הסיפור "בוקר טוב גדליהו" מדבר על תקופה שנעלמת מחיינו. על בעל מכולת קטנה. מה רצית להביע בסיפור הזה?

"הסיפור 'בוקר טוב גדליהו' באמת נוגע במשהו שהיה פעם ואיננו. באותן חנויות קטנות שנעלמות ובמקומן צומחות לגובה ולרוחב מפלצות שקוראים להן קניונים ורשתות שיווק. פעם האיש מן המכולת היה גם חבר. עכשיו כרטיס האשראי מתווך בין הלקוח והמוכר. לדעתי הסיפור מניח זכוכית מגדלת על תרבות הצריכה ועל הבזבוז הלא מבוקר".

באיזו צורה?

"לחנות של גדליהו נכנסות שלוש חיות. לתרנגולת הוא מציע לקנות ביצה, לעז מציג גבינה ולדבורה הוא מציע צנצנת דבש. כלומר, הוא מציע להן מה שלא נחוץ, והחיות מתנגדות לכך. הן אומרות לו שלא ימכור להן מה שכבר יש לכל אחת מהן. בסופו של הסיפור אימא של מיכאל, הילד מן הסיפור שחוגג יום הולדת (ככתוב בסיפור 'הלכתי לישון בן 4 והתעוררתי בן 5') קונה מוצרים לעוגת יום הולדת פשוטה".

ומה יש לך להגיד על דור הקוראים הנוכחי שלך, דור האייפונים והטאבלטים?

"סופר לא בוחר את הקוראים שלו. אישית, אני רוצה שכל העולם יקרא את היצירות שלי. גם עובּרים בבטן האם וגם זקנים. למזלי היצירות שלי מתווכות בהפקות שונות: השירים שלי מודפסים על בגדי גוף, פוסטרים וכרטיסי ברכה ומוטבעים על מגנטים ועל ספלים. זוהי עוד דרך לתיווך ביני ובין הקוראים. ולשאלתך, גם דור האייפון והטאבלטים זקוק לוויטמינים לנפש. השירה והסיפור הם ויטמינים נפלאים ויכולים להיות צידה לדרך גם לילד וגם למבוגר".

ולסיום, איזה שיר משלך את רוצה שנצטט?

"את השיר 'הצבע השמיני' מתוך ספרי 'הצבע השמיני' (הוצאת צלטנר) שראה אור אשתקד. הצבע השמיני הוא אותו צבע שכל אחד מאיתנו בורא לעצמו. והצבע הזה הוא רק שלו".

• כתיבה
• ספרי ילדים
• עם הילדים
• חינוך

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני זמן מה פגשתי אשה שבמשך חודשיים רצופים הייתי מאוהב בה, פעם, כשהייתי משוחרר טרי מהצבא, לבד בעיר הגדולה ובלי חברים ובלי שמץ של רעיון מה עושים עכשיו, ופתאום היא הגיעה, התממשה מתוך השילוב בין הצורך באהבה ובין כל הסרטים והספרים והאגדות שאכלו לי את הראש בילדותי,

והשנים שחלפו מאז – שמתי לב – הגבירו את נטייתה השיפוטית: רוב האנשים שדיברה עליהם היו "אגואיסטים שחושבים רק על עצמם", על אחד אמרה ש"הוא כיף לו, גרוש, בלי ילדים, מה אכפת לו", אחר היה "מהחברתיים האלה שחושבים שאם הם עוזרים לפליטים הם יכולים להשתין על החברים שלהם", ועוד אחד אחרון היה "אידיוט שמנצלים אותו" – הצד ההפוך של האגואיסט, אבל לפי נימת קולה לא בדיוק איש השנה שלה. אתם כבר מבינים שזו היתה שיחה מדכאת משהו. אבל,

אחרי שהיא נגמרה, לא יכולתי שלא להפעיל את כל כוחות זכרוני המידלדלים, כדי לנסות ולענות על השאלה אם המרירות הזו היתה שם גם אז, לפני שלושה עשורים, כאשר הייתי מאוהב בה, או שבאמת החיים התאכזרו אליה בדיוק במידה הנכונה: מספיק כדי לגנוב ממנה את שמחת החיים, ולא מספיק כדי לשכנע אותה לעבור הלאה. וכן, אם להיות הוגן, אני חושב שזה היה שם כבר אז,

ולא שהייתי מאוהב מכדי לראות את זה – בחרתי שלא לראות את זה כדי להיות מאוהב, או לפחות כדי להמשיך עם זה כמה שאפשר, ומן הסתם אם לסיפור הזה היה סיכוי של יותר מחודשיים, הייתי צריך להתמודד עם המרירות הזו ובדרך ללמוד משהו על עצמי, אבל רצה המקרה וזה היה אחד מאותם סיפורים שבערו וכבו כמעט בו־זמנית, וזה איפשר לי לרמות את עצמי בכיף, ובמחשבה לאחור כולנו עושים את זה כל הזמן. ואם זה קורה באהבה זה בוודאי קורה במקומות פחות מורכבים, למשל בנגרות:

כיצד הצלחתי להתעלם מכל הסימנים שרמזו לי שאינני נגר גאון? – תהיתי לאחר מעשה – אבל החלטתי להוכיח למשפחתי שאני מסוגל להפוך שולחן אוכל לשולחן כתיבה במחי ניסור אחד תקיף של רגליו, ואכן הנמכתי אותו בעשרה סנטימטר ופגמתי כמעט בכל אספקט שולחני שלו, מה שלא הפריע לי להכריז בקול שאני אכן נגר גאון ולדבוק בשולחן הזה במשך שנתיים, כי פחות מזה היה הבעת אי אמון בגאונותי, עד שיום אחד הגב שלי נתפס וקרס ונהרס ולא היתה ברירה אלא להחליף שולחן. והרי יכולתי להציל את שרירי הגב שלי הרבה קודם, ולא רק שלא עשיתי זאת אלא גם טענתי חזור וטעון שזה השולחן הכי נוח בעולם, ומה שהכי מפתיע זה, שעד שהוכח אחרת הוא אכן היה הכי נוח בעולם – האגו הוא הרואין, תאמינו לי,

ומצד שני, היכולת לעבוד על עצמך, לפעמים, היא מתנה מהשמיים: בתחילת קריירת הכתיבה שלי, אני לא זוכר אפילו אדם אחד שלא התעלף מהערצה ממה שכתבתי, ולא בגלל שלא היו כאלה – אני פשוט לא זוכר אותם. לא חושב שראיתי אותם בכלל, אז, ואם היו פה ושם יחידי סגולה עקשניים שמהם אי אפשר היה להתעלם, הם רק חיזקו את אמונתי במקומי היחודי בתרבות העולמית, כי היי – הדה בושס מ"הארץ" שונאת אותי! עשיתי משהו בחיים!

כך שלהתעלם מכל מה שסותר את תמונת העולם שלך זה לא תמיד שלילי – זה יכול לגרום לך להמשיך בשלך, בביטחון עצמי סביר ובלי להתבלבל, עד שהעולם לבסוף משתכנע, או לפחות מתעייף מלהתנגד. ובאמנות, ביטחון עצמי הוא חמישים אחוז מהעבודה: ממילא, העבודה היא בלשכנע את הקהל שמה שאתה ממציא הוא אמיתי; ממילא, הם קונים את זה כי הם רוצים לחשוב שזה אמיתי, רוצים לרגע אחד להפסיק לחיות בעולם הכאוטי והלא מובן שכולנו חיים בו, ובמקום זאת לחיות בעולם שיש לו בורא שאפשר לסמוך עליו.

ואל תגידו שלכם זה לא יכול לקרות: נכון האמנתם למה שסיפרתי על הבחורה שהייתי מאוהב בה חודשיים? אז זה היה שקר. היו אלה ארבעה ימים בלבד. אבל אם הייתי אומר מלכתחילה ארבעה ימים הייתם מסרבים להאמין, כי ארבעה ימים זה לא מספיק בשביל סיפור אהבה. אבל זה כן – זה כל הענין באהבה – היא קיימת מחוץ לגבולות הזמן. אגב, רוצים שולחן ממש נמוך במחיר מציאה?

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• עוזי וייל
• אהבה
• טור אישי
• טור
• כתיבה
• אגו
• שקר
• שקרים
• ברני מיידוף
• סיפור