"הספר הקודם לא מלמד איך לכתוב את הבא". עצות שקיבלנו ממאיר שלו

כל סופר כותב באופן שונה. זה לא מקצוע טכני שבו יש תרשים זרימה המוליך מההתחלה ועד הסוף. אני מתחיל לכתוב רק כשיש לי כבר סיפור שאני מכיר מתחילה ועד סוף. אני לא מתכוון להכרה של הסיפור על כל פרטיו, אבל אני יודע מי הדמויות המרכזיות ומה יקרה להן, ורק אז אני מתחיל לכתוב תמונות מחיי הגיבורים שלי. התמונות יכולות להיות של חצי עמוד או של 20 עמודים, ואני כותב אותן בלי שום קשר זו לזו, חוץ מאשר הקשר שקיים בתודעה שלי. אחר כך אני מתחיל לסדר.

במהלך הכתיבה יכולים לעלות רעיונות חדשים, ואני לא מתעלם מהם. יש גיבורים שמצטרפים ויש גיבורים שמפוטרים, אבל באופן כללי אני נשאר במסגרת הסיפורית ההתחלתית. בשלב מסוים אני מוסר את הסיפור לעורך שלי. שמו אברהם יבין, הוא עורך ותיק מאוד בעם עובד והוא ערך את כל הרומנים שלי עד היום. עוד לא קרה שהוא הפך לי את הספר מהחל ועד כלה, אבל הוא בהחלט עומד על נקודות חולשה. הוא איש מאוד חכם וכדאי להאזין לביקורת שלו.

יש לי לו"ז די קבוע של כתיבה. אני מתחיל בשעות מוקדמות מאוד של השחר, שהן השעות הכי חדות שלי, ועובד עד הצהריים, ואחרי הצהריים אני מנמנם כשעה ואז לפנות ערב אני יכול לעבוד עוד שעתיים, אבל יותר על עריכה וליטוש ופחות על כתיבה ממש.

צריך לדעת מתי הספר גמור. מכיוון שאני לטשן כפייתי אני יכול להתמכר לזה, אבל יש שלב שבו הליטוש מתחיל לקלקל ולא לשפר, וצריך להיות ער לנקודה הזאת. בדרך כלל אם אני נקלע לקשיים במהלך כתיבת רומן, אני נוטש אותו לאיזה זמן וכותב ספר ילדים – מה שבהחלט מרענן אותי, משמח אותי ומחזיר לי את שמחת החיים, וזאת כתיבה שונה. גם בכתיבת ספר ילדים אני מתחיל כשהסיפור ברור לי מההתחלה ועד הסוף אבל מדובר במסה קטנה יותר לטיפול – פחות דמויות, כתיבה פשוטה יותר מבחינות מסוימות. כשכותבים רומן למבוגרים זה בדרך כלל תהליך ארוך ובודד מאוד. ספר ילדים נכתב בפחות זמן ותוך כדי פגישות עם מאיירים, שהם אנשים נחמדים מאוד.

במהלך הכתיבה נושרים 30 עד 40 אחוזים של חומר כתוב. בכתיבה יש גם יסודות הנדסיים, לא רק ארכיטקטוניים. אני לא דואג רק לצד האסתטי והאמנותי, אני גם המהנדס שדואג שהבניין יעמוד ולא יתמוטט ברוח הראשונה. סיפור לא יכול להיות מגדל קלפים – יש מופרכויות עלילתיות שיכולות לגרום לכך שהסיפור לא יהיה יציב. אני לא מתכוון לדברים שאינם כדרך הטבע, עם זה אין לי שום בעיה. צריך שהקורא לא ירגיש שהספר עומד על כרעי תרנגולת.

דבר אחרון: לא לומדים מספר לספר. זה לא כמו כירורג, שככל שהוא מנתח יותר נעשה טוב יותר. הספר הקודם לא מלמד איך לכתוב את הבא, רק נותן לך להגיד ברגעי ייאוש "אני מסוגל לכתוב ספר, כבר הוכחתי את זה", אבל לא יותר מזה. זה לא שאפשר לחזור לספר הקודם ואפשר לראות איך מתמודדים עם הבעיה. בכל פעם יש בעיה אחרת וספר אחר. כל ספר הוא ספר ראשון.