אחרי אותה שבת נוראית, גבריאל כהן כבר לא יכל להישאר ליצן. האור בתוכו הלך ודעך, עד שכבה כמעט לחלוטין, והוא הפסיק להצחיק. ואז, דווקא בזמן עבודה על הצגה עם שם כבד כמו "עד התהום", הוא מצא שוב את האופטימיות. כי מספיק מבט אחד כדי שהתהום לא תביא לנפילה
מאז אותה שבת בבוקר, משהו בי השתנה לתמיד. לא באמת תפסתי עד כמה השתניתי, עד הרגע שבו יצרנו את "עד התהום" – הצגת תיאטרון פיזי קצת אחרת. כל חיי אני נושם, עושה וחי תיאטרון וליצנות. מבחינתי, אלו שני מקצועות שהלכו וימשיכו ללכת תמיד יחד. כיוצר וכליצן, תמיד חיפשתי לגעת בתחושות הכי בסיסיות שלנו. ללמוד להסתכל על העולם המורכב של המבוגרים דרך עיניים של ילד. חיפשתי ומצאתי את נקודת המפגש שבין הכאב לצחוק, לצחוק על כל הדברים הרציניים של החיים.
>> חיבוק ובעיטה לבטן: הרגע של "ארץ נהדרת" שיחיה לנצח ברשתות
גם כמורה וכליצן רפואי, היצירה שלי תמיד נולדה מתוך כאב פנימי של ילד, במטרה להפוך אותו לאור ולחיוך. האמנתי, ואני עדיין מאמין, שדרך הגוף אפשר להביע את התיאטרון הכי מזוקק של רגשות ודימויים. כליצן רפואי הייתי בסיטואציות הקשות, המוזרות והקיצוניות ביותר, ושם גיליתי את מגרש המשחקים של הגדולים. לפעמים הצלחתי להביא את האור, ולפעמים לא. עד אותה שבת מקוללת.
פתאום מצאתי את עצמי רץ ממקום למקום, חי בתוך כאוס ואזור טראומה – לא באיזה חבל ארץ רחוק ובשפה זרה, אלא כאן, בתוך הבית שלי. רצתי ממפונים למפונים משבעה לשבעה. ניסיתי הכל כדי לא להיות פסיבי מול הטרגדיה, להיות נוכח בכל מקום שבו יש שבר. יחד עם מנהל בית הספר לתיאטרון ב"סמינר הקיבוצים", יחזקאל לזרוב, יזמנו התנדבויות אינסופיות עם הסטודנטים שלנו בכל מלון, בית חולים או פינה שבה יכלנו לגעת. עשיתי זאת בטירוף כדי להכניס קצת אור, אך לא הבנתי כמה העצב הגדול עוד יגיע אליי. כי מיום ליום, האור בתוכי הלך ודעך, עד שכבה כמעט לחלוטין. הפסקתי להצחיק.
הסיסמה "ביחד ננצח" מצאה אותי ואת כולנו הכי לבד שיש. השגרה הפכה לבליל של כאב מתמשך. עוד "הותר לפרסום", עוד יום שבו האחים והאחיות שלנו נמקים בגיהינום, עוד חדשות שלא מחדשות דבר. מצאתי את עצמי מפורק, מפורר, והכי רחוק שאפשר מהליצן שבי ומהילד שבי. הבנתי שלא אוכל להישאר אותו יוצר שהייתי. נפרדתי מהליצן הישן, ולקחתי פסק זמן שנדרש כדי להתאושש נפשית ופיזית. איבדתי את התמימות מול עולם של טוב ורע. תמיד ידעתי שהחיים מורכבים, אבל כמות כזו של כאב כבר לא יכולתי להכיל.
הדרך חזרה אל היצירה הייתה איטית ומדורגת. בתחילה ביימתי יחד עם חברתי סוניה צונווזו את ההצגה "סונצה", שנגעה בחיי הלילה שהשתנו מקצה לקצה בעקבות מסיבת הנובה. ירדו שם הרבה דמעות, אך זה היה כלי קטן לריפוי. במקביל, פנתה אליי השחקנית והחברה המדהימה ענבל ארז. היא הציעה שניצור יחד הצגה שתעסוק באושר ובדברים הטובים, לצד הדברים הקשים והבלתי נסבלים. ישבנו לכתוב בלי לדעת לאן זה מוביל או מה תהיה השפה הבימתית. העלינו רעיונות, כתבנו דפים שלמים, וכחצי שנה לאחר מכן ניגשנו לקול קורא של פסטיבל "הדופן" בפתח תקווה.
"עד התהום" מספרת את סיפורם של שני זרים החיים במקביל. הבדידות והשגרה שוחקות אותם עד דק. ההצגה מציצה אל חיי היומיום שלהם: עבודה, בית, חדשות, גלילה אינסופית במסכים, וסיוטים שמחלחלים לתוך השינה. בחרנו לגעת בפצע של כולנו: בטראומה ובחרדה שמלוות כמעט כל מי שחי פה. השחיקה והפחד מביאים אותם להחלטה הקשה ביותר. במקרה, שניהם מגיעים לאותו המקום, לאותה התהום, רק ביחד. וברגע הזה ממש, שניהם מבינים את מה שכחנו: מה שמחזיק אותנו כאן זה המבט בעיניים. הידיעה שאם מישהו אחד יעצור, יסתכל לנו בעיניים ויחפש אותנו באמת – התהום לא חייבת להביא לנפילה.
כשעבדנו על ההצגה, את כל החצי הראשון יצרנו בצל המלחמה והקריעה של העם שלנו. החלק "הכבד" בהצגה נכתב בקלות, כי כולנו היינו בלי אוויר. אבל ידענו שנצטרך להגיע גם לחלק הקל יותר – הרומנטי, המצחיק, הנעים. אבל פשוט לא הצלחנו למצוא את המקום הזה בתוכנו. ואז קרה משהו מופלא. בחזרה שבה קבענו להתחיל לגעת בצד הקל והרומנטי, יצאה הידיעה לה חיכינו שנתיים וחצי – עסקת השבויים והפסקת האש. הבחוץ נכנס בסערה לתוך חדר החזרות, והביא איתו אוויר שאיפשר לנו לעסוק בקומדיה רכה ונעימה.
אנחנו לא באים לומר שהכל יהיה בסדר ברגע אחד. הריפוי ייקח זמן, וההצגה נוגעת בטראומה גם בחלקיה הקלים יותר. אבל היא מציעה נחמה פשוטה: הכל הופך אפשרי יותר אם יש מישהו או מישהי ששם כדי לראות את העיניים שלנו, לשבת לרגע לצד השבר. לא לנסות להעביר אותו, לא לרחם, פשוט להיות שם. ההצגה הזו יצאה מהלבבות שלנו כדי להגיע אל הלבבות שלכם, ויש בה קורטוב של תקווה לריפוי שלכולנו מגיע. למשך שעה קלה, ניקח אתכם למסע לתוך העולם הפנימי של כולנו, ואולי, רק אולי, נזכיר לעצמנו אמת פשוטה: מבט של התעניינות כנה יכול לשנות מציאות מקצה לקצה. רק לזכור לראות עיניים, ולשאול: "מה שלומך, באמת?".
ההצגה "עד התהום" תעלה בתיאטרון יפו (מפרץ שלמה 10) ב-7.11 וב-12.11. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים