רק להיות תיבה למבול הזה: רותם בר אור משיק אלבום בין כל המציאות הזו

בבוקר שאחרי איראן, ישבנו בבית מאיקי ואני ושיחקנו רמיקוב על שולחן הקפה בסלון. היא כבר הכינה את כל הדברים שלה לקחת לאוטו. ידעתי כבר חודשים שהיום הזה בדרך, ובשבועות שלפני כן כבר הלך ונעשה ברור גם מתי. אחרי שנתיים היא הולכת. יש סיבות טובות, סיבות של החיים. אני רוצה להיות אבא, היא ייקח לה זמן. היא צעירה. ידעתי שהיא צעירה. בכל זאת חלמתי חלומות. היא הולכת לרקוד.

>> יולי לוהט על המסך: בחרנו 19 סדרות שבטח תרצו לראות החודש

זה מה שעשינו בשעה האחרונה שלנו יחד – שיחקנו רמיקוב, לא דיברנו. כמו שעשינו כשחיכינו לאזעקות. באמצע בכיתי שתיים-שלוש דקות, בכי שפרץ ממני. ואז חזרנו לשחק. הנפש כל כך מותשת, לך תתחיל לדבר עכשיו פרידה. לך עכשיו תשב ותסתכל בעיניים. אין יכולת כזו, העיניים של שנינו בורחות. כל אחד מאיתנו הוא קצת יער שרוף. אחרי שעה ליוויתי אותה לאוטו, התחבקנו, אני אוהב אותך אני אוהבת אותך. היא הלכה.

ביום שני דיברתי בטלפון עם המנהל שלי. אחרי שמונה ימים שהוא והמשפחה שלו ישנו במקלט מתחת למרכז ביכורי העיתים יחד עם הרבה משפחות אחרות, קמו ונסעו לאילת. הוא הבין שהטילים לא מחפשים אותו אישית, הוא לא נסראללה שרק מחכים שייצא מהבונקר. אז סוף סוף הצלחנו רגע לדבר. הבארבי לא קורה אחי. יכול לקבוע הופעות חצר/ממ״ד על כל תאריך שאתה רוצה. נקווה שנוכל להזיז לספטמבר או משהו. כולי במוד חמ״ל, אוסף טלפונים של אנשים שיכולים לארח הופעות שלי מול שלושים איש ליד מרחב מוגן. גם כדי לא להיכנס לחובות של יותר מדי זמן בלי פרנסה, וגם כדי לתת משהו. כדי לא להשתגע.

ואז יום אחרי זה הודעה. 'עצור הכל אחי, ההופעה תתרחש במועדה'. איכשהו, צריך שיקרה תוך שבועיים כל מה שהיה צריך לקרות תוך חודש. חזרות. לעשות וידאוים כדי למכור כרטיסים – בכלל, הסוויצ׳ הזה של להתחיל למכור כרטיסים בין פוסטים על זוועות עולם ברשת. הכל כמו איזה פאזל משוגע ורוקד. הכל תלוי על חוט דק. איכשהו בתוך זה לשמוח. בתוך הענן הזה של הפחד, מהאויב ומעצמנו, מכל סוג של אלימות ודיכוי וחוסר סובלנות. בתוך חוסר הודאות הגדול. אנשים נהרגו. אנשים יושבים כפופים במנהרות שנתיים. אנשים איבדו את בתיהם. אני בתוך כל זה, הולך עם החוט הזה שרקמתי, מקווה שהוא יהווה סוג של תיבה למבול הזה. לפעמים נראה לי שכל מה שבניתי רוחנית בחיים שלי חסר תוקף מול המציאות. שר שירים בזמן שאנשים עם שררה מזיזים כוחות גדולים בעולם. מול הברזל והאש שקורעים את השמיים אני תמהוני והזוי. פתאום אני איזו מין חיה קטנה מול מטר מטאורים. עשן על המים אש בשמיים.

ובתוך זה כאמור יש גם אושר. וגם עצב קטן, שלא מחובר לצרה הגדולה. וכן, גם את הצרה הגדולה. גם שותפות גורל, עם העם הזה שהיה אלפיים שנה בגלות וחלם לחזור לפה. שלוקח נצח להבין מה זה אומר לבוא מתוך סיפור כזה. עד שבאלפיים עשרים וחמש יושב אשכנזי מבית חילוני על אדוות של מסע פסיכדלי, ולומד לנגן פיוט מרוקאי – ״דודי ירד לגנו״ – ונשבר ב״פתחי לי שערי ציון אשר אהבתי״ וב-״ומארץ רחוקה אקבץ פזורך״. ובו זמנית נהר בלתי פוסק של תמונות מזעזעות מעזה. כל כך דומה לגהנום. והידיים שלנו שם. איך בתוך המציאות הזו להיות איש של שלום. איך בתוך זה להצליח לחלום עולם טוב יותר. איך לא ליפול שוב ושוב אל הקטבים. כל הזמן לנסות לנצח מישהו. ומצד שני, איך לא להיות משותק מול הכוחות הגדולים האלה, מול הסופה הגדולה.

מה מוזיקה בכלל עושה בתוך המציאות הזו. בניתי תיבה של רכות גדולה. של רגישות. של אמונה במתיקות הפנימית של העולם. פאקינג קראתי לאלבום שלי ״מה יש לפחד מהאביב״. ויש ימים שכל מה שאני רואה מול העיניים שלי היא אפשרות לחורף עצום וקודר. אבל בין לבין, אני רואה את החוטים נשזרים. מפגשים עם אנשים שבאים ממקום שונה לגמרי. דיבורים מלאים בלב, בכנות, בנשמה. תודעה שמשתנה, מחפשת את דרכה אל האור. אל האביב. מרגיש כאילו אני יכול לשנות את הפוקוס של התמונה, עיניים על האסון, על הקשוח והאפל, ובלכסון עיניים זריז פתאום מתבלטים הניצנים שבין האבנים הגדולות, כמו האזוב בין אבני הכותל. חיים. וכשאני מסתכל על הלבלוב המשוגע הזה, שמתסתתר בין ההריסות, יש קול שנוזף בי שאני בורח מהאמת הקשה. שאסור. לחיות. לאהוב. להאמין. ולפעמים אני מאמין לו. 

והמוזיקה, כל פעם מחדש סוללת נתיב אל תוך הלב. חזרה לחיים. חזרה אל היופי. חזרה אל זיכרון העולם שמגיע. אל העולם שמתגעגעים אליו תמיד. אני לא זוכר בעצמי, ובכל זאת כותב את זה. אני לא זוכר עד שהמנגינה מתחילה. עד שמישהו אומר דבר מתוק באמת. עד שאני נזכר.
רותם בר אור ישיק את אלבומו "מה יש לפחד מהאביב" בהופעה במועדון הבארבי, נמל יפו, ב-9.7, עם הופעות אורח של האנג'לסי והאחד והיחיד אביתר בנאי. לפרטים נוספים וכרטיסים