איך ולמה הפך טל ברמן לאיש שמתיישב על הכיסא של חיים יבין

למי שגדל בשנות התשעים המשפט הזה תמיד ירגיש מוזר: טל ברמן יוביל את מהדורת החדשות המרכזית של כאן 11 ביחד עם טלי מורנו. כך פורסם הבוקר, במה שעורר באזז מחודש ברשתות ובמרבצי הברנז'ה. ברמן, שהחל את הקריירה שלו במחוזות ההומור הצעיר הפרוע ("מוטל בספק" בגלי צה"ל ולאחר מכן "פרפר לילה" בערוץ 2), התפתח בשנים האחרונות כמגיש סולידי ב"היום שהיה" ובאולפן המונדיאל, והפך להיות האיש שיושב על הכיסא של חיים יבין.

>> איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי. ולא בגלל שהוא משוטט בדמשק
>> כולנו הרוסים: זאת סדרה קשוחה. ויעקב זדה דניאל מתפוצץ על המסך

אז מה קורה כאן? זה תהליך שנמשך כבר עשורים: המעבר ממחוזות הסאטירה, ההומור והבידור אל המיינסטרים, הפריים טיים והאקטואליה. זה כולל מעבר של פרסונות טלוויזיוניות-בידורית כמו יאיר לפיד ומירב מיכאלי אל הפוליטיקה, אבל גם זליגה מתמדת של מי שהחלו את דרכם כילדי סאטירה אדג'יים אל עמדות שידור אקטואליות ופוליטיות, מאברי גלעד שהפך למטיפן טלוויזיה אוונגליסטי ועד ליאור שליין שנואם על הבמה בקפלן ומשגר מניפסטים על עתיד המדינה. אפשר לאהוב או לשנוא את זה, אבל הגבול בין בידור ואקטואליה מטושטש כבר עשורים ויתכן שבשלב הזה כבר קיים רק בדימיון שלנו. ובכלל, רק זקנים זוכרים שטל ברמן היה פעם פרוע ושובב. 

מעבר לזה, מדובר בצעד ברור של חטיבת החדשות בכאן 11 לנסות ולרענן את התדמית האפרפרה של המהדורה המרכזית שלה. רבות נכתב, גם כאן, על כך שיש למהדורה כלים לא רעים – בעיקר שורת עיתונאים די מרשימה (גילי כהן, רועי שרון, מיכאל שמש, סולימאן מסוודה) – אבל בניגוד לקשת 12 שתפסה את מקום מהדורת השבט, והמהדורה של חדשות 13 שתפסה מקום קצת יותר אדג'י ומזוהה פוליטית, המהדורה של כאן נשארה חסרת אופי. כתוצאה מכך, היא מפסידה באופן קבוע אפילו לחלטורה של ערוץ 14. בכאן 11 ידעו לייצר להיטים בתחומי הדרמה והדוקו, אבל החדשות – ולא משנה כמה מהלכים עשו שם – לא מספקות את הסחורה. במונחי כדורגל היו אומרים שזה דורש זעזוע.

וכאן נכנס לתמונה טל ברמן, שמסמל כניסה של דור אחר לחליפת המגיש המרכזי. ברמן שונה לחלוטין, בביוגרפיה שלו וגם באופי שלו, ממגיש החדשות הקלאסי שהתרגלנו להכיר בארץ וגם בארצות הברית – המגיש עז המבט וחד הלסת, האובייקטיבי, הבלתי תלוי, "הבורר ההגון" (או לפחות מי שחשבנו שהוא הגון). האבא המקורי הוא כמובן חיים יבין, אבל גם יעקב אילון המשיך את המורשת הזאת, מעין מגישי-על ביוניים שתמיד שם כדי לספר לנו מה קרה ומה קורה.

ברמן לא עשוי מהחומרים האלה. דמותו התקשורתית התגבשה בשנים האחרונות בתכניות הבוקר שהוא מגיש – הרומן ארוך השנים עם אביעד קיסוס, אבל גם התכנית שהוא מגיש היום ב-99FM יחד עם אביה פרחי ותם אהרון. שם הוא נוקט בגישה הרבה יותר גלויה כלפי המציאות – הוא יודע מאוד להיות ביקורתי, לומר את דעתו בלי לכבס מילים ולבטא רגש טהור. אמנם גם ליונית לוי יש פודקאסט (מוצלח), אבל קשה לראות אותה נותנת מונולוג שעורק לרוק של שנות התשעים, כפי שברמן עשה לאחרונה (והפך את הרשת).

גם מבחינה דורית יש כאן מהלך שפונה לקהל צעיר יותר. ברמן אינו צעיר יותר מיונית לוי וצעיר רק בשנתיים מאודי סגל, אבל הוא שייך לדור תקשורתי אחר ומדבר אל דור אחר, בני ה-30 עד 40 שגדלו איתו ב"פרפר לילה", המשיכו איתו לתוכניות הבוקר ו"היום שהיה", ועכשיו מגיעים למהדורה המרכזית. כשחושבים על קהל היעד הקלאסי של כאן 11 בטלוויזיה הלינארית (בניגוד לקהל בדיגיטל), קהל שהם במידה רבה ירשו מערוץ 1 הישן של עידן רשות השידור ברוממה, ברור שיש כאן כוונה להגדיל את מאגר הצופים.

אבל המינוי של ברמן מעיד גם על השינוי בתפקיד שאותה מהדורה מרכזית ממלאת בחיינו. אני בן 37 (38 תכף, אני דוחה את הקץ), ואני עוד זוכר איך פעם המהדורה הייתה מרכז החיים – איך בעולם הישן, היית מגיע לשמונה בערב כדי לדעת מה קרה היום. העיתונים סיפקו לך את חדשות הבוקר, והיו את המהדורות כל חצי שעה ברדיו אבל הן נמשכו חמש דקות. המהדורה ואיתה המגיש האיקוני יצרו את הרגע שבו – עם תרועת החצוצרות של אות הפתיחה – קיבלנו את סיכום קורות היום והרגשנו שאנחנו יודעים מה קורה.

התפקיד הזה, כמובן, מת. היום אנחנו מקבלים את החדשות ישר לסמארטפון, מודעים לכל מה שקורה בזמן אמת (לפעמים אפילו לפני הזמן, ותודה לטלגרם), ולשעה שמונה בערב אנחנו מגיעים כבר אחרי גלגול החדשות השני או השלישי. גם הטלוויזיה עברה את אותו תהליך, כשלוחות המשדרים שלה נכבשו טוטאלית על ידי משדרי חדשות ואקטואליה שונים (בהשפעת המלחמה, אבל גם לפניה).

אז מה המהדורה אמורה לחדש? היא לא. התפקיד שלה השתנה ועכשיו היא באה יותר לסכם לנו את היום ופחות להביא חדשות במובן הטהור שלהן, סקופים, תחקירים, דברים שלא ידענו. הן מספקות תכנים מגזיניים (שפעם היו שמורים למהדורות הסופ"ש וכיום קיימים בכל מהדורה יומית), פרשנויות ודעות (שפעם לא היה להן כמעט מקום במהדורה) ומנסות לתת משהו אקסטרה. ברמן כבר התנסה בתפקיד הזה, כשהגיש בשנים האחרונות את "היום שהיה" – תכנית שזה בדיוק ייעודה. נדמה שזה גם התהליך שעובר עכשיו על המהדורות המרכזיות.

תפקיד נוסף שהתחדד היטב אחרי שבעה באוקטובר הוא התפקיד הרגשי. מגישי החדשות כבר מזמן יצאו מהפוזיציה הישנה והמאובנת, ומותר להם להזיל דמעה, להביע דעה ולהביע רגש. זה לא בהכרח דבר חיובי, אבל זאת המציאות, והדוגמא המובהקת היא דני קושמרו. רק תנסו לדמיין לעצמכם את חיים יבין בשנות השבעים מסביר שלא צריך להכניס אפילו כפית מים לעזה, או לועג ליחיא סינוואר (עד כמה שהוא ראוי ללעג). אנחנו בעולם אחר וגם המינוי של ברמן מבשר על כך. ברמן הוא לא איש של חליפות. הוא הרבה יותר מתאים לטי שירטים עם הדפסים. השנים האחרונות אמנם קצת נרמלו את זה, אבל המבחן שלו יהיה סביב השאלה כמה מטל ברמן הוא יצליח להביא גם אל התפקיד החדש, והאם החליפה תשנה אותו – או שהוא ישנה אותה.