זה לא גרטי. זה לא מוטפאק. זאת אחת המנות המשתלמות בעיר

כמו צרות, גם טרנדים של אוכל באים בצרורות. פעם זה טאקו'ס, פעם זה עראייס, ועכשיו אנחנו בעידן הדונר. ובאופן ספציפי: הדונר בשוק הכרמל. בניגוד לאומיקרון, את הטרנד הנוכחי, או לפחות את וריאציית הכרמל שלו, אפשר דווקא אפשר לשרטט החל מהמקור – דוכן הפופ-אפ הפופולרי של גרטי, שבחודשים האחרונים השתלט (פעמיים בשבוע) על שדרת הקצבים של השוק עם פיתה שהיא החלום הטורקי בכבודו ובעצמו. אני לא מתיימר לדעת אם השווארמיות החדשות בשוק נפתחו בעקבותיו, אבל זה בהחלט חשוד שדווקא עכשיו השוק התמלא בשיפודי ענק עם פוזה טורקית אחרי ששנים לקה בתחום.

שיפוד של אהבה: 3 דונרים חדשים בעיר שחובה לטעום

גם גרטי עצמו לא נשאר חייב, ובפוסט ששיתף השבוע בעמוד האינסטגרם שלו כתב "זהירות. יש חיקויים של גרטי בסביבה", כך שנראה שמתחת לפני השטח התחילה לנו מלחמה קטנה, שבוודאי התלהטה בזכות פתיחתו של "טקסים" (מבטאים כמו 'תקסים', על שם הכיכר האיסטנבולית), הדונר הטורקי החדש של איציק שמחיוף שמחזיק באטליז שנמצא לא יותר מ-40 מטר דרומית לספוט של גרטי. "טקסים" נפתחה בחלל שצמוד לאטליז, כולל שלט צבעוני מדי וצמד שיפודים מסתובב של כבש ובקר עם חיפוי שומן כבש נאה בראשן.

אין כזה דבר יותר מדי שווארמה. טקסים (צילום יעקב בלומנטל)

תפריט עדיין אין (למרות שתמונות נאות של שווארמה יש בשפע) וגם מושבים נורמלים חסר בימים גשומים שכאלו (לימי שמש יש כמה שרפרפי כתר להושיב על השדרה), אבל יש לומר להגנתם שהעובדים במקום יותר מאדיבים, שמחים לפרט על כל מנה בלא-תפריט ואפילו הושיבו גולש שבא לאכול איסקנדר בשלהי הדלפק של החמוצים, מהצד של העובדים. אה, כן, ויש כאן איסקנדר, הגביע הקדוש של כל הדונרים, וגם לחמג'ון, אבל לפני הכל, זה ידוע ששווארמה בוחנים בפיתה, ולכן נתחיל משם.

ראשית, וזה לא מובן מאליו, מדובר בפיתה שעולה על גדותיה מרוב בשר. עליית מחירי הפיתה שווארמה עדיין מזעזעת, אבל אם כבר היא עולה 38 ש"ח, שלפחות תתמלא כך. רצועות הבשר דקות, נוצצות בשומן עדין ומתובלות מאוד, אבל בחוכמה. אין טעם אחד שמשתלט, אלא בעיקר סגנון מעושן עם קיק קטן ומדבק והמיקס בין הבקר לכבש החמיא אחד לשני. הפיתה מורכבת מצוין, עם טחינה טיפה נוזלית מדי אך חמצמצה היטב, בצל, פטרוזליה, חומוס לריכוך דפנות הפיתה וסלט טורקי מצוין שמוסיף הרבה לטעם הכולל. ההשוואה המתבקשת לגרטי אולי לא עושה איתם חסד, אבל זה קצת לא הוגן כי הפיתה של "טקסים" עדיין ברמה גבוהה מהסטנדרט.

חמגשית ושמה תשוקה. האיסקנדר של "טקסים" (צילום: מתן שרון)

מכיוון שלא רציתי לשבת צמוד מדי לגולש, לקחתי את הלחמג'ון והאיסקנדר בטייקאווי לצד הוראות חימום, וברחתי מהקור אל החמימות של הטוסטר-אובן הביתי. מודה, אני קצת לא מבין את ההייפ על לחמג'ון בכללי. בצק דק מדי, מעט מדי בשר ורוטב עגבניות כלשהו. כמו פיצה שלא חשבו עליה עד הסוף. הלחמג'ון של טקסים (27 ש"ח) היה אחלה, יחסית ללחמג'ון, והפריכות של הבצק עבדה נהדר עם קצת טחינה, אבל קשה לומר שהתלהבתי. 

האיסקנדר, לעומתו, ניצב מול הרף הבלתי הגיוני שקבעו במוטפאק ואני מודה שגם זה קצת לא הוגן. יחסית אליו, כמות החמאה והרוטב עגבניות פחותה ונראה לי שהמוכר חשב שביקשתי טחינה במקום היוגורט אז ויתר על לארוז לי, אבל בתמורה ל-50 ש"ח קיבלתי חמגשית מפוצצת בשווארמה, לצד חתיכות הלחם הספוגות ברוטב, פלפל חריף ועגבניה צלויים. זה פחות מדבר ממוטפאק, כאמור, אבל משביע באופן לא הגיוני עבור הסכום המדובר. אני רוצה לקוות שהמחיר הזה לא יעלה או שהחמגשית לא תתרוקן כי בשוק הנוכחי קשה למצוא כזה ווליו פור מאני. לפחות כרגע, המנה הזו היא אחת המשתלמות בכל העיר, גם אם המקוריות שלה ושל הדוכן מוטלות בספק.

טקסים, יום טוב 8, תל אביב, שני-שישי מ־10:30 עד שנגמר, שבת וראשון סגור