תנו לעצמכם להתייאש קצת. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו

עשרים ועוד המון שנים אחורה, אני סטודנטית לתיאטרון בסמינר הקיבוצים. בבוקר שוב פיגוע. אנחנו בתקופה הכי קשה של פיגועים, לעלות על אוטובוס בבוקר זה הימור, מי הבא בתור ומי בתור הבא. ההודעה רק הגיעה. הכיתה שקטה, אין פלאפונים, מי שיש לו משפחה והדואג לה או רוצה להודיע שהכל איתו בסדר עולה למשרד ומתקשר מהקווי. אנחנו אמורים להציג תפיסה בימתית של "הבט אחורה בזעם", אבל למי יש סבלנות וכוח כשלהביט קדימה הופך קשה מרגע לרגע, כשלהביט אחורה זה רק בפחד גדול מפני מי שנמצא שם.

>> זה היה הלילה שבו העולם הלך לעזאזל. והטלוויזיה הרגישה בסדר
>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה

ואז אחת מאיתנו, נילי שמה, רגישה ואופטימית, קמה ממקומה ומכריזה שככה אי אפשר. באנרגיות שלאף אחד מאיתנו אין, היא משלחת עצמה למשרד אבל במקום להתקשר היא חוזרת עם בריסטול וטושים. על השלט שהיא מכינה היא כותבת "לא לעזוב ידיים גם בימים קשים". ארקדי מדבר על כמה זה עמוק בפנים, אבל נילי, כמו תיאטרון שמוציא מהביקורת הלא ממש מחמיאה רק את המשפט המהלל האחד והוא זה שנמצא על הכרזה, מתעלת את העצב ואין האונים של כולם לכדי משהו פרודוקטיבי. אנחנו פה, יחד, ואנחנו נצא כולנו לדשא ונשב שם ואנשים נוספים יבואו ונתחבק ונרים את הראש וניישר את הגו.

נילי פלוס בריסטול פלוס ארקדי מצונזר שווה תקווה.
אני לא מצטרפת. כבר אז, עוד לפני שכל המדינה הפכה סטארטאפ, הייתי ממש טובה במקום באקזיט – בלא להיכנס בכלל. החובה והצורך לכאוב במידה, להפוך כל כאב להזדמנות ויאוש לתקווה דרך פלקטים, זה לא בדי.אן.איי שלי. תנו לי לעשות מתוך כאב, כשאני שקועה בתוכו, כשהוא כותש ומרטש אותי, חיה פצועה מייללת. אל תגידו ששששש, אין מה לבכות.

לכל אחד יש סף: כאב, צבירה, סבל וכן, גם אושר. יותר מדי רע מפיל, והרבה פעמים גם יותר מידי טוב. ישראל היא מקום שבו יום יום מתרגל אדם את סף הסבלנות, הכאב והצער. הנפש הישראלית מתאמנת כל חייה לטריאתלון שאין לו קו סיום, שאין בו הפרדה בין מקצה למקצה, תוהו ובוהו, כאוס, אתה יכול למצוא את עצמך נזרק למים עם אופניים. וכל הזמן אתה נדרש לשמר את הכוחות, הנה עוד עלייה, זהירות, מערבולת. דריכות, פוקוס, לא למצמץ. ישראלים הם מכשירים מתוחכמים לראיית לילה, מזהים סכנה לפי טמפרטורה. 

ואז מגיע הבוקר הזה שבו נתניהו מטיס את גלנט וטראמפ סוחף את אמריקה. והוא מגיע אחרי מהפכה משטרית ושבעה באוקטובר ומלחמה שלא רואים בה את הסוף ומאה ואחד חטופים שבמקרה הטוב מעטים מהם ישובו בחיים ובמקרה הרע סיפור רון ארד יהפוך גם לסיפור שלהם. ומילואים ומשבר כלכלי ויוקר מחיה וטילים ואזעקות וחדרים ממוגנים ופטור גורף לחרדים וגזענות ואלימות ומשטרת בן גביר. וחרדה אמיתית, שכבר מזמן לא מתגנבת אלא משתלטת באלימות, משתקת, מאלימה דום. וקולקטיב שהתרסק, אדם לאדם זאב, איש הישר בעיניו יעשה, איש איש לביתו.
ופחד. עליך, על הילדים, על בכלל.

אז ראבאק, כל המעודדים והמתעודדים למיניהם, אנשי הפלקטים, חסכו מאתנו את "יהיה בסדר" או את קלישאות "להפוך לימון ללימונדה" ו"יאוש זאת לא תוכנית עבודה". ליום אחד לפחות, תנו לנו להתבשל במיץ המצחין של עצמנו, לשנוא את העולם, לכעוס, לפחד. שחררו מאבק פיות הלחימה והעוד לא אבדה תקוותנו ואנחנו נתגבר וזה סייקלים. הכל נכון, או אולי לפחות חלק, אבל תנו להתפרק קצת בשקט כי מכסת השחיקה והאכזבות והכאב שלנו התמלאה עד גדותיה.
כי אנחנו בני אדם. 

יש מי שהבוקר הזה מרגיש לו כמו פרידה ממי שאהבנו נורא. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו, סט ערכים, חלומות, תקוות, תפיסות עולם. יכול להיות שהן דפוקות מהיסוד, יכול להיות שהן אוטופיות, אז מה? אהבנו ונאהבנו ככה שגם כשהיא איבדה את זה, אהובתנו, הצלחנו לחבק אותה כשאנחנו ספוגים ברוק ובנזלת. ועכשיו מגיעה ההתפכחות. ואנחנו, שחתמנו חוזה עם בעלת בית אחת, צריכים לחדש חוזה עם בעלת בית אחרת. והתנאים שונים. היא רק דורשת, לא מוכנה לתקן שום דבר שמתפרק או חורק או דולף. וכבר מגיע חורף והגשם חודר, מרטיב, וקר בחוץ וקר בפנים. מי שהבא בתור – התור שלו הגיע.

עשרים והמון שנים אחרי הבוקר ההוא שבו כולם, חוץ ממני, נרתמו לאחוז ידיים גם בימים קשים, אני שוב לא מושיטה יד. אין לי כוח, גם לא סבלנות, במקום בריסטול אני אוחזת בעוגת תפוחים וכוס תה. המתוק של התפוחים משתלט על הפה, ממלא אותו. אכילה רגשית, נחמה, את תשלמי על זה אחר כך, לא אכפת לי.
אבל אפילו שאני לא בוכה נשאר לי בפה טעם של מלוח.