איזה כיף זה להיות חובב אוכל בימינו. יש כל כך הרבה תוכן על מזון שכולנו יכולים להפוך למומחי אוכל מטעם עצמנו, לראות דוקו על שף פרואני שמכין אגרולים קסומים ביערות הגשם, לזפזפ לריאליטי אוכל שמאתגר את המתחרים לבנות מנה על בסיס חמציצים תוך כדי שאנחנו רואים טוטוריאל ביוטיוב על איך להכין פסטה קרמל מלוח.

אלאשבין כל האנשים שאוכלים על המסך שלנו ומדברים בידענות אין קץ על סכין שף ובטטה מקסיקנית יכול להיות ששכחנו משהו בסיסי – אוכל אמור להיות כיף. בכנות, אני לא יודע כמה חיים כהן נהנה מטארט סרטנים אחרי יום צילומים ארוך שבמהלכו טחן אינספור מנות בדרגות איכות משתנות. בטח הכל מתערבב לו בבטן, מסכן.

אתם יודעים מי בוודאות נהנה? דאיים דרופס (Daym Drops), שהוא הכינוי של היוטיובר דיימון פטרסון, שזינק לליגה של הסטרימינג המקצועי עם הדוקו-אוכל החדש שלו בנטפליקס. הוא נקרא, כמה כיף יא אלוהים, "טרי, מטוגן ופריך". יש סיבה מצוינת לכך שדאיים נקטף על ידי נטפליקס, והיא בהחלט לא מיליון וחצי העוקבים שצבר במהלך עשור ביוטיוב. היא יותר קשורה לסגנון הביקורת המשוחרר שלו, שאפשר להגדיר כגרסה מעט יותר מתוחכמת ומעט יותר מעמיקה מסרטוני ריאקשן סטנדרטיים.

את דאיים הכרתי פעם ראשונה לפני כשנה, בסרטון עם הכיתוב "אוכל בפיצריה עם דירוג ה-Yelp הכי נמוך בניו יורק". לחצתי על הסרטון במטרה רק להציץ ולראות איך נראית הפיצה הגרועה בניו יורק ומצאתי את עצמי צופה בכל 18 הדקות, מופתע מהאנרגיה המדבקת, השפה הסוחפת ומכך שסוף סוף מצאתי יוטיובר שצועק עלי למחוץ את כפתור הלייק וזה לא מקרינג' לי את הנשמה. משם צללתי למעמקי עמוד הסרטונים שלו, שברובם מצולמים מתוך הרכב שלו, בחניה מול מסעדת ג'אנקפוד, בזמן שדאיים מתענג על כריך עוף או בורגר או פיצה או כל מה שכיף באוכל, ופשוט אפשר לראות עד כמה הוא נהנה מהלא-באמת-עבודה הזו.

עכשיו הלא-באמת-עבודה הפכה סוף סוף לעבודה, ובנטפליקס השכילו לעשות דבר פשוט שהופך את "טרי, מטוגן ופריך" לאחת מסדרות הדוקו-אוכל הכי מפתות ומהנות על המסך: לתת לדאיים לאכול רק מה שהוא אוהב. כלומר, מטוגן ופריך. אני לא בטוח עד כמה חשוב לו הטרי. מדובר באדם שנראה כמו הדוד פיל מ"הנסיך המדליק מבייל אייר" עם אנרגיות של וויל סמית' בצעירותו, שמוציא מהבורגרים שלו את פרוסות העגבניות ומכנה אותן "טבעת המוות האדומה". הכינוי שלו לחסה, אגב, הוא "מים פריכים". אז הוא כבר לא אוכל באוטו, הפאסט פוד השתדרג ואיכות הצילום של נטפליקס היא שדרוג משמעותי, אבל הדאיים אותו הדאיים.

וכך, עם מעט מאד ירקות, דאיים מבקר בכל פרק (יש שמונה במספר) בעיר אמריקאית שונה וסוקר כמה מהמאכלים המטוגנים הכי מופרעים ומרשימים שיש לה להציע, מרביולי מטוגן בסנט לואיס דרך המבורגר של מאה דולר בלאס וגאס ועד לאשכי שור בדנבר.

אז אמנם מאשכי השור הוא פחות נהנה, אבל כמעט כל מנה אחרת הוציאה ממנו קריאות עונג וקולות ששמורים לרוב לחדר המיטות, והקטע זה שאני לגמרי מאמין לו. ככה נראה אדם שנהנה מכל ביס, שמצליח להעביר את ההנאה שלו דרך שפת רחוב עשירה, פנים אקספרסיביות וחוסר בושה בנוגע לאהבתו לאוכל. והאושר לא מגיע רק ממנו: לכל צילום איטי של ביס נוטף עסיס שמנוני מצורף מבט של השף שהכין את המנה, מביט באושר באדם שנהנה לאכול את יצירותיו.

לא בטוח שתשכילו יותר מדי מצפיה ב"טרי, מטוגן ופריך", ספק אם תכינו אחת מהמנות השמנוניות האלה בבית ובטח עד הביקור הבא שלכם בארה"ב תשכחו איפה למצוא את הדוכן של כדורי הקול-אייד המטוגנים (גם אם לא תשכחו את הצבע היפהפה שלהם), אבל דבר אחד בטוח – אתם תהנו מהצפייה. זהו פוד-פורן עשוי כהלכתו, כולל השמן הנוצץ וחיוכים של אנשים שמחים שאוכלים אוכל שמח. זה מנוגד לכל טרנד בריאותי, צוחק בפני הדיאטה וכנראה יעליב את החך המתוחכם של רוב השפים הטלוויזיונים, אבל אני מוכן בכל יום לראות את דאיים דרופס נוגס באיזה עוף מטוגן כהוגן, ופשוט להינות יחד איתו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אוכלים שותים
• נטפליקס
• יוטיוב