יום חלש הפציע: יובל רפאל תצטרך לנצח גם את השיר של עצמה

כאן, תאגיד השידור הישראלי, עשה הרבה דברים יפים מאז שנכנס לחיינו אי שם ב-2017 (שמונה שנים כבר עברו!). הוא ייצר סדרות אייקוניות, הוא הפיק סדרות דוקו מרשימות, הוא בנה עולם שלם ומוצלח של תוכניות ילדים. רק דבר אחד היה חסר לו לאורך זמן: מדורות שבט – שידורים שימשכו את האזרחים כולם אל המסך בשידור חי, ויעניקו לו תחושה של מרכזיות.

>> צוחקות איתכם: 10 הנשים שהכי מצחיקות אותנו בכל העולם
>> תנו להן סיטקום: הישראליות המצחיקות שכבר מזמן היו צריכות לקבל סדרה

למעשה, לכאן 11 נותרו בדיוק אותן שתי מדורות שבט שהיתה לרשות השידור ז"ל שקדמה לו – מונדיאל ואירוויזיון. מכיוון שמשחקי גביע העולם בכדורגל קורים רק פעם בארבע שנים, האירוויזיון הוא המוצר החזק ביותר שיש לתאגיד להציע ברמה השנתית. ברור שמבחינתם מדובר באירוע שיא – זה היום שבו אזרחי ישראל עוזבים את הערוצים המסחריים, משאירים את הכל מאחור ורוצים לראות האם השיר הישראלי יביא את התואר הביתה. לא היה מפתיע לגלות שהתאגיד מחפש להיבנות עליו וסביב שיר של פחות משלוש דקות – בנו שם אתמול משדר בן שעה ורבע.

מי שהובילה את המשדר היתה הילה קורח, הטאלנטית שערקה מ-13 לתאגיד, ומגישה בו את השעשועון המצליח "המרדף". קורח מנוסה היטב בהגשת משדרים ארוכים ועמוסי מלל (בכל זאת, היא הגישה חדשות פעם), אבל אפילו פצצת הכישרון הנ"ל קצת התקשתה לעמוד באירוע המנופח של כאן. מה שכן, ייאמר לזכותה שהיא משמעותית יותר טובה מליאור סושרד, שהוביל את המשדר בשנה שעברה. בתאגיד ניצלו את ההזדמנות כדי לדחוף פנימה כל מוצר אפשרי שאפשר לקדם, מפרומו ארוך לשידורי עונת האביב, דרך קטע קצר של חברי תכנית הסאטירה "מה שתגידו" (שהיה די מיותר בעיניי), ועד הרגע שבו שנייה לפני השיר עוד בחרו לדחוף פרומו ל"נתתי לה חיי", סדרת הדוקו (המסקרנת) שתעלה בקרוב על להקת "כוורת". זה היה מנופח יתר על המידה, ובעיקר היתה תחושה שבכאן 11 משחקים על זמן.

המשדר החל עם סרט תיעודי בן 33 דקות בשם "ניצחת איתי הכל" שמספר את סיפורה של יובל רפאל, סיפור שנועד לקבע את הנראטיב, את מה שהיא תיקח לבמה מעבר לשיר. העדות הקשה (והכואבת באמת) ממסיבת הנובה, שם רפאל ניצלה בעור שיניה, הילדות שעברה בין ישראל לשווייץ (hint hint), המשימה שלקחה לעצמה לייצג את ישראל (כולל באו"ם מול כל האנטישמים), וכמובן המוזיקה שליוותה אותה לאורך כל הדרך למרות שלא שרה אף פעם באופן מקצועי. שילוב של וונדרוומן וסינדרלה שתעלה לבמה בתור "הקול של ישראל".

האם הטקטיקה שרואה באירוויזיון אירוע הסברתי בכלל עובדת? אני בספק. אני מגדולי המאמינים שבסוף, הכל תלוי בשיר עצמו – אם הוא טוב, אפשר יהיה לכתוב סיפורים יפים סביב הדבר עצמו. אם הוא לא טוב, נדע טוב מאוד לתרץ תירוצים ולמסגר למה זה לא קרה. הסיפור הפוליטי והאישי הוא טוב למסביב, אבל לא באמת יעלה או יוריד ביחס לשיר. בכל מקרה, המטרה כאן היא להפוך את רפאל לא רק לזמרת שעולה על הבמה ושרה שיר טוב – אלא מישהי שתספר את הסיפור שלנו, של המדינה שמאחוריה, ושל העצב שבו היא שרויה בשנה וחצי האחרונות. לא בטוח שזה לטובתה.

אחרי שזה נגמר, חזרנו לקורח באולפן המאולתר על הגג איפשהו, שבו היא נכנסה ללופ של ראיונות מאוד נרגשים ודי חסרי תוכן עם היוצרת של השיר, קרן פלס, עם הבמאי הוותיק של ישראל באירוויזיון יואב צפיר – וכמובן עם יובל רפאל עצמה. מה שטואטא מתחת לשטיח בראיונות האלה היתה הסאגה סביב בחירת השיר – אם בשנה שעברה הבלגן הגדול הגיע מבחוץ (מאיגוד השידור האירופי שחשש שהשיר הישראלי "פוליטי מדי"), הרי שהפעם היא הגיעה מבפנים, עם טענות של לא מעט יוצרים שהגישו שירים לוועדה, לפיהן קרן פלס הועדפה בשל היותה שופטת ב"כוכב הבא לאירוויזיון" ושתנאי המגרש לא היו שווים. 

קורח לא הזכירה את זה בראיון עם פלס, גם לא אסף ליברמן ועקיבא נוביק שבאו אחריה. קצת צורם כשהתעלמות כזאת מגיעה מעיתונאים מוערכים. באופן אירוני, המקום היחיד שבו זה כן נרמז היה דווקא במערכון הקצר של "מה שתגידו", שם אסי ישראלוף שלף פאנץ' על איך בסוף הכל יילך לבג"ץ, ו"הם יחליטו ששוב שולחים שיר של קרן פלס". להתייחס לסאגת שינוי המילים, כשזה בא כתכתיב חיצוני זה קל; להודות שהיו חריקות בדרך של בחירת השיר, בטח כשזה נוגע לתאגיד עצמו, זה כנראה קצת יותר קשה.

בכל מקרה, אחרי כמעט שעה שהרגישה כמו הנצח – הגענו אל השיר עצמו. פלס, כאמור, כתבה את המילים והלחן – ואיך נאמר? גם אם נטיית הלב המקורית היא להתאכזב (ושהשיר יגדל עלינו בהאזנה השישית או השביעית), עדיין ההרגשה הבלתי נמנעת מעט חמוצה. "New Day Will Rise" הוא בלדת פופ אמוציונלית, מאוד רגשית, כמעט "צרפתית" ושאנסונית בהווייה שלה (לא סתם יש בית צרפתי בשיר), ובעיקר יש תחושה שאם "הוריקן" היה ברוחו מאוד אמריקאי, "ניודא" (כפי שקורח כינתה אותו) חותך חזק לאוזן האירופאית במטרה למצוא חן בעיניה.

הבעיה היא שההיסטוריה הישראלית, בוודאי ההיסטוריה של ההצלחות, מלמדת שישראל מגיעה רחוק באירוויזיון דווקא כשהיא מביאה את עצמה – את האותנטיות, את הסאונד המקורי שיש כאן, משהו מאוד ישראלי. במקרה של "יום חדש יפציע" יש תחושה שמחקו כמעט כל סממן של מוזיקה עברית, והלכו על שיר שאמור להשתלב בנוף של האירוויזיון – במקום להוביל ולחדש (שזו המהות גם שלנו וגם של התחרות בשנים האחרונות). הרגע היחיד שמזכיר ישראליות הוא דווקא רגע החולשה של השיר, שבו היא מצטטת את הפסוק משיר השירים. מאוד לא טבעי ומאוד לא זורם בשיר. קרן פלס מייצרת את מה שקרן פלס יודעת לייצר מאז שפרצה לחיינו – בלדות רגשניות שיעבירו את היום בגלגלצ. האם זה יכול להביא את הניצחון לישראל, בטח בתנאים האלה? ספק גדול, והלוואי ואתבדה.

יובל רפאל היא מבצעת מעולה. זמרת עם כריזמה אדירה, עם קול מצוין, עם סיפור חיים מרגש. לכאורה כל מה שדרוש לווינרית. אבל יש תחושה שהיא גדולה בכמה מספרים על השיר ששמו בידיים שלה. חוסר ההלימה בין יכולות הביצוע האדירות לתוצאה הבינונימית די זועק לשמיים. אבל מי יודע? יש לנו חודשיים ארוכים עד התחרות, ואולי כפי שרפאל שרדה כנגד כל הסיכויים – היא תצליח להתגבר אפילו על השיר של עצמה ולהיכנס ללב של אירופה.