האמהות הכי על הביט בעיר עדיין רוצות לכבוש את העולם

אימהות ומוזיקה. יש דבר כזה? לפני חמש שנים לא היינו בטוחות. שתינו עם תינוק ראשון, מנסות להבין עוד מי אנחנו בתוך התמהיל הזה של טיפול ביצור מתוק וחסר אונים לבין חיפוש מי אנחנו עכשיו. הכרנו ככה באהלן אהלן. שתי מוזיקאיות שבמקרה הפיקו אלבום אצל אותו מפיק (על), שמוליק דניאל. באנו להופעות אחת של השנייה. פפאיטו, תמונע, קפה ביאליק (אאוצ' קפה ביאליק). משהו בגילוי שילדנו באותו זמן הדליק את הרצון להיפגש, אולי לחפש עיניים שמבינות בדיוק מה את עוברת כרגע.

כשנפגשנו בפעם ראשונה לא חושבת שהחלפנו מילה, שני תינוקות מתוקים, תזזיתיים ומלאי רצונות משלהם מילאו את הזמן ואנחנו אחריהם. פגישה שניה כבר הייתה רק אנחנו. ישבנו על ארוחת בוקר בקפה שמתחת לכיכר שכבר הושטחה, ופשוט עפנו ביחד עם מחשבות, רעיונות, פנטזיות מוזיקליות והזמן (הכל כך קצוב) שלנו נגמר בזה שהבנו שיש פה עוד המון מה לגלות.

יונימה (צילום: גיא דניאלי)

את השנה שאחרי בילינו ביצירה, בלהבין מה הקול שלנו, בלכתוב כל דבר שעולה, להלחין רגעים, לאלתר, לתופף על כל דבר שזז, כי כל כך בא לנו ביט. אין סנר, נביא מלחייה. אין רימשוט נביא שלשלאות. אין זמן לחדר חזרות, אין זמן אפילו לנגנים. יש זמן להמציא יש מאין. וקולטות איך אנחנו מתאהבות בדבר הזה שאנחנו יוצרות בבית, רק שתינו, בשעות הגנובות שלנו.

בתוך כל הכיף הזה הגיעה עוד תינוקת (של מאור). לעולם, ולו לרגע, לא הייתה מחשבה לקחת הפסקה או לעצור את רכבת היצירה הזאת שדוהרת אותנו קדימה, אז פשוט נוספה לנו צלע שלישית (חמודה ממש) לחזרות, תינוקת במנשא, פעם על מאור פעם על תמר (נענוע זה החיים). היו רגעים של חזרות על ספסל בחובבי ציון, בוגרשוב, קינג ג'ורג', לובי של בניין בל' החדשה(!!), חדר מדרגות (הריוורב היה נוראי אבל התשוקה הייתה חזקה). לא הייתה פינה בעיר שלא חפרנו בה עם קולות.

יונימה (צילום: גיא דניאלי)

לפני חודש הייתה לנו הופעה על גג מלון מרכזי ומלא אווירה תל אביבית. עפנו ורקדנו והרגשנו על גג העולם (ליטרלי). קשה לתאר את התחושה שלנו בגוף כשאנחנו רואות אנשים שרוקדים איתנו את המוזיקה שלנו. חיבור. בסוף כל הטוב הזה ירדנו לנשנש איזה משו להוריד את כל האדרנלין הכבד שאפף אותנו. מולנו, מסביבנו, מאחורנו מלא אנשים הולכים ובאים. תחושה שאף אחד מהם לא יתעורר מחר בשש או שבע כי הילד שלו החליט שזה סוף הלילה. עוד לגימה מהיין, ביס מהפיצה ומשהו שם נפתח. אנחנו במקום? אנחנו שייכות? פתאום לא סגורות שזו התל אביב שלנו.

אנחנו היינו הן. הילדות האלה שעכשיו הולכות שם בנחלת בנימין, טיפה בזיגזג, עם מבט של "אני פאקינג הולכת לכבוש ת'עולם". וואלה אנחנו עדיין בקטע של לכבוש ת'עולם. יש מצב שהיום אפילו יותר. אולי פשוט ממקום טיפה יותר מחובר, לעצמו, למקום. זה דבר שאולי האימהות הביאה לחיים שלנו. חיבור, לכאן ועכשיו, למה שחשוב, למקסום של הזמן, של ההנאה מהרגע, מהדרך.

כשיצרנו את אלבומי הסולו שלנו, כל אחת מהמקום האישי שלה, כתבנו מתוך עיניים כמעט ילדיות, על אהבה, על כאב, על שאלות של מהות. העיר הייתה בית ולפעמים אפילו הגדירה אותנו במובן מסוים. המקום הזה של ליצור מוזיקה פתאום, לא מהמקום האישי, אלא מתוך רצון להשמיע קול, להגיד משהו, לשפוך אור על מקומות בחברה שכולנו חלק מהם, הפך להיות המרכז.

השירים שלנו נולדו מתוך שיחות, חפירות על מה מזיז לנו בעולם. רגע אחד אנחנו מדברות בסערה וכאב על הטירוף שקורה בסוריה, על ילדים רכים שחווים תופת. כתבנו שיר מתוך מבט של ילד במלחמה, מתוך רצון לתת קול למי שפחות נראה או נשמע. בשיר אחר אנחנו מדברות על תרבות השפע והצריכה (בדיוק עכשיו כשהבלאק פריידי, סייבר מאנדיי ושות' כל כך בפרונט).

בשיר נוסף רצינו לצעוק שכסף הפך להיות הדת החדשה. האלוהים החדש. אנחנו סוגדים לו, לפעמים מקריבים עבורו את רוב שעות הערות שלנו, רק בגלל החרדה מהרגע שהוא לא יהיה. רצינו לומר כמה זה קשה להיות אותנטי בתוך עולם וירטואלי שמדגמן נראות מפתה, כמו חלום ראווה מעוצב של הצלחות. כל אחד בוחר את רגעיו היפים ביותר, ואם הם לא מספיק יפים יש פילטרים ברוך השם, רק כדי להרגיש במקום טוב ונעים מול החברה, שמעריכים אותו, שרואים אותו. וכולנו מנסים לשחות בתוך התבשיל המבעבע הזה של חיפוש קדחתני של אותנטיות מול הרצון הפשוט להיות מושלמים. את כל זה אף אחת מאיתנו לא היתה יכולה לכתוב לפני עשר שנים, כשהיינו החמודות האלה שהלכו בזיגזג עם מבט של רעב בעיניים.

>> סמנו שלא תפסידו: יונימה יופיעו בכולי עלמא ב-11.1.2022