זו הגרסה הכי מסעירה לשווארמה באזור. מחיים כהן ציפינו ליותר
לצד כמה מנות אדירות ממש, ההזמנה מיפו תל אביב של חיים כהן כללה יותר מדי מנות שלא מספקות שום ערך מוסף. יש מצב שבמסעדה של שף מתחיל היינו יותר סלחנים. אצל "חיים כהן" זה לא יכול לקרות
ככל שעידן הטייק אווי ממשיך לשלוט בחיינו, הפער בין מה שהיה פעם במסעדות לבין מה שקורה היום עם המשלוחים הולך ומתבהר. בדרך כלל נהוג לדבר על המחסור בחוויה הבינאישית (החברה מסביב לשולחן, הדינמיקה עם הצוות, השף המפורסם שיוצא אל השולחנות ולוחץ ידיים) או על הריגוש בהכנות ליציאה עצמה (התיאומים, ההתכוננות, ההמתנה לבייביסיסטר) שיוצרים מראש סף ריגוש גבוה. מה שמדברים עליו פחות הוא התוצאה של כל זה – במשלוח יש שינוי מוחלט בציפייה מהאוכל.
לכל הזמנת משלוח ממסעדה, בטח כזאת שנחשבת מהטופ של המסעדות בעיר וברמת תמחור של הביוקר, מחוברת רמת ציפיות גבוהה שחורגת משאלה של טעם. ברור שהאוכל חייב להיות טעים. אבל כדי ממש להצליח למלא את החסכים צריך יותר. ברמות האלו אתה חייב להבריק. חייב לרגש. חייב לתת בראש לאורך כל הדרך. וכשאתה חיים כהן שמסעדת הדגל שלו, "יפו תל אביב", הגיחה לאחרונה ב-Wolt, או ליתר דיוק "חיים כהן" – כלומר אדם מקסים בשם חיים כהן שחרג מזמן מקיומו האנושי והפך לגורו קולינריה על זמני, חוצה מגזרים, מרובה פלטפורמות ועתיר מחמאות – הרף גבוה במיוחד.
הפוקצ'ה שלקחנו לפתיחה הייתה בדיוק מה שחיפשנו. מנה פשוטה יחסית, שמבוצעת באופן כל כך מופלא שכל מה שנשאר לך לעשות הוא להתענג על כל ביס ולתהות האם שווה למרוח עליה מקונפי השום המצויין שהגיע איתה, או לעזוב הכל ולהתענג לא רק מהטעם והמרקם המושלמים, אלא מהאופן הכמעט לא הגיוני שבו היא שרדה את תלאות המשלוח. ועל העובדה שהזמנו מראש שתיים.
גם שתי המנות הבאות היו אדירות, אבל רק אחרי שניצחנו במשחק החברתי "תן לאנשים מנה ניוקי ומנה שישברק ואל תספר להם מה היא מה", כי אף אחד לא טרח לציין על האריזות את פירוט המנות. כאילו שנה של קורונה לא לימדה אותנו כלום.
מצד אחד, ניוקי תפוח אדמה שהוגש עם כרישה צלויה ותרד ברוטב יין לבן וגבינת המאירי (תזכרו את הגבינה הזו. אנחנו עוד נחזור אליה). הניוקי היו כל כך רכים ונעימים, שלרגע שקלנו לאמץ אותם כחיות מחמד ורוטב היין הלבן כל כך החמיא לניוקי, שלא היה מפתיע אותנו אם היינו מגלות שהוא עשה לו סרטוני הערצה בטיקטוק. הגבינה מלמעלה נתנה בעיטות קטנות וכייפיות של מליחות.
מצד שני היו השישברק. כיסונים עדינים ממולאים עד הקצה בלאבנה, עם נגיעות זעתר, ששוחים בתוך רוטב אדיר של יוגורט חם עם תרד ו– (הבטחתי שנחזור) –גבינת המאירי. התוצאה של השילוב הקטלני הזה היא פצצת חמיצות בעדינות מדויקת במיוחד, שעובד נהדר עם המליחות של הגבינה, משאיר אותך עם טעם של עוד, מושיב אותך ללקק את שאריות הרוטב ועל הדרך להתבאס שלא הזמנת עוד פוקצ'ה לניגובים.
למרבה הצער כאן התחילו הגמגומים. קודם כל בסלט "יפו". כשאתה גובה 46 שקלים על סלט אתה חייב לתת משהו שהוא לכל הפחות מעניין. כאן היו כמה עגבניות שרי, ממרח פלפלים אנמי למדי וכמה פירורים, לא תאמינו, של גבינת מאירי. אולי במסעדה, עם כל הרעש והצלצולים וכשאתה יכול להזמין עוד פוקצ'ה ולחגוג את האירוע, זה עובר. כאן זה הרגיש כמו מבוא לחלטורה פינת שוד דעת.
כל זה נשכח כשעברנו ללחמה גירוס טלה, מנה בהרכבה עצמית, שבעולם מתוקן הייתה הפריט הנמכר ביותר בכל סניף של איקאה בעולם. מדובר בפוק'צה (כן, כן, אותה הפוקצ'ה) שעליה אמורים למרוח ציזיקי ואז להניח עליה תערובת של בשר שפונדרה טלה וסלט עשבים טריים (שם קוד לעלים ירוקים) שמגיעים בנפרד ומעורבבים על ידי הסועד ביחד עם צלוחית רוטב שמצורפת גם היא.
החלק הכי מדהים במנה הוא שהפוקצ'ה, זאת שרק לפני כמה פסקאות קיבלה מחמאות אינסופיות, היא לא החלק הכי טוב שלה. וזה בגלל שהשפונדרה פשוט מושלמת. תחשבו על השווארמה הכי עסיסית שאתם יכולים ועכשיו תוסיפו עוד קצת. תוסיפו גם משחק מרקמים נפלא של פריכות ורכות וטעם טלה משגע. העלים הירוקים מוסיפים רעננות והציזיקי מלמטה מעיף את הכל למקומות נפלאים. ככל הנראה זאת הגרסה הכי מפונפנת והכי מסעירה של שווארמה שאפשר לקבל באזור. וזאת מנה כל כך נדיבה, שאם עוד לא הצטערתם על זה עד לפה, עכשיו ממש תצטערו שלא הזמנתם עוד פוקצ'ה.
ואז הגיע הקיר. לאלו מכם שאינם בקיאים בחידושי הלשון של המרתוניסטים – וסליחה שאני מדבר על ספורט באמצע ארוחת שחיתות עתירת פחמימות – ה"קיר" הוא רגע מסתורי ולא צפוי במהלך הריצה שבו, למרות שעד עכשיו הכל היה תקין, אתה מאבד בבת אחת את כל האנרגיה ופשוט נתקע במקום. ה"קיר" של יפו תל אביב הגיע מיד אחרי השיא של הלחמה גירוס, והוא הגיע בצורת "ראגו שלוש שעות", פסטה עם בשר בבישול ארוך, ומנת זנב שור בבישול עם גזר וראגו עדשים. אלו לא היו מנות רעות בשום צורה. בראגו, הפסטה הייתה נהדרת והבשר היה רך וטעים. הבשר של זנב השור היה עשוי מצוין והראגו עדשים היה טוב, אם כי קצת מלוח.
הבעיה הייתה שלא היה שום דבר מעבר לזה. שום ריגוש, שום חידוש, שום שיא. מנות שאולי במסעדה, עם צילחות מרהיב וכל הטקס בישבן, יכולות לעבור כקלאסיקה מרגשת בזכות הקונטרסט בין הפאר מסביב לפשטות של המנה. אבל בבית, מתוך קרטוניות, אלגנטיות ככל שיהיו, הן מנות שפשוט לא מספקות שום ערך מוסף. רק תחושה של "זה חביב, אבל כבר אכלתי כזה. יש מצב שאפילו בישלתי כזה לבד".
גם הקינוחים לא הצליחו להרים מחדש את הרף. הכנאפה שהזמנו מעולם לא הגיעה. Wolt כמובן מיהרו לזכות אותנו, כולל התנצלויות ואימוג'ים לרוב, אבל זה השאיר אותנו עם טארט פיסטוק ומרנג חביב עם ג'לי פטל וקרם פירות יער, שהיה שילוב לא מאוד מוצלח בין מתיקות מוגזמת לחמיצות מוגזמת לא פחות. לא שזה הפריע לנו לסיים אותו עד הפירור האחרון.
יש מצב שבמסעדה של שף מתחיל היינו יותר סלחנים ומדגישים רק את הרגעים הגדולים. אצל "חיים כהן" זה לא יכול לקרות. בשביל לספק לסועדים בבית את מה שמצופה ממנו (ובהחלט מגיע בחלק גדול של המנות), תפריט המשלוחים של יפו תל אביב חייב לעבור מקצה שיפורים. ברור שמי שתכנן את התפריט השקיעה מחשבה בבחירת מנות שיעברו טוב את הנסיעה ללקוח, עכשיו הוא גם צריך להשקיע את אותו המאמץ בבחירת מנות כדי שכולן, ולא רק חלקן, ירגשו וישאירו את הסועדים נפעמים. כשאתה "חיים כהן", אם יורשה לנו להישמע כמו קלישאת ספורט אמריקאית, good enough is just not good enough.
יפו תל אביב, יגאל אלון 98, 11.30–16.00, 17.30–22.30, להשיג ב-Wolt
סלט יפו 46
שישברק 65
ניוקי תפוחי אדמה 78
ראגו שלוש שעות 88
לחמה גירוס טלה 84
זנב שור 88
פוקצ׳ה 18