יצאתם חומוס: הנוסטלגיה המזויפת של קשת מלאה בקוליפורמים

תעשיית הקולנוע והטלוויזיה מלאה, שלא לומר מפוצצת, במה שנהוג לכנות "רימייק". מכירים "אלאדין"? בואו לראות אותו בתלת מימד עם וויל סמית' במקום רובין וויליאמס. זוכרים שהיה לכם כיף ב"מלך האריות" כשהייתם בני חמש? בואו לראות אותו שוב בגיל 35, עם אריות אמיתיים וביונסה בפסקול. בשלב מסוים להוליווד נמאס מהקטע המציק הזה של לשבת ולחשוב על רעיון מקורי והם החליטו על פיתרון הרבה יותר פשוט – לצלול לארכיון, למצוא איזה להיט עבר, ללהק אליו שחקנים חדשים שהצעירים אוהבים, והופ – יש לנו שלאגר חדש שיכבוש את הקופות.

>>

לפעמים זה מעצבן או מבאס, אבל יש לרימייקים האלה קהל: חובבי נוסטלגיה אדוקים, מעריצי דיסני מושבעים (תפסיקו להסתכל עליי ככה), אנשים שבאמת רוצים את המוצר הזה. יחד עם זאת, את מרבית הקאמבקים, הסיקוולים והרימייקים לא ברור מי ביקש, מי רצה ומי לא יכול היה להסתדר בלעדיהם. וכך, עשר שנים אחרי שירדה מהאוויר בערוץ 10 משיקולי תקציב, "כלבוטק" של רפי גינת חוזרת.

רפי גינת היה דמות ישראלית מאוד מזוהה במשך עשורים. הקול הרועם, האופי הכסאחיסטי, אפילו הקריירה המוזיקלית שלו כזמר בלוז וסול או הכהונה הבלתי נשכחת ככרוז של מכבי תל אביב בכדורסל – כולם שירתו היטב את הדימוי שלו בתור אחד ממלכי הטלוויזיה, שבלט מרשות השידור המונופוליסטית ועד ערוץ 2 המתחדש. גינת היה אחד הכוכבים הגדולים של "רשת" בשעתו, אבל באיזשהו שלב – גם זה עבר. ב-2013 גינת עזב את "רשת", עבר לקדנציה קצרה כמנכ"ל ערוץ 10 ו"כלבוטק" המשיכה איתו. אחרי שסיים את כהונתו כמנכ"ל התכנית ירדה מהאוויר – ללא שוב.

ופתאום, מתוך דחף שקשה להסביר, מגזין הצרכנות הוותיק שב וחזר מן המתים. האם זהו רצון להחזיר את גינת אל ימי התהילה, כמו את יגאל שילון, אפרופו הניסיון הלא ממש מוצלח להחזיר את "פספוסים"? אולי התעוררות מחודשת של תודעה צרכנית מפוקחת? אולי סתם ערב שבו קשת נתקעה בלי ריאליטי וחיפשה משהו שימשוך את הצופים? או החיבה הברורה של קשת ללכידת נוכלים קטנים (חיים הכט, חיים אתגר, אדוה דדון) כדי שלא נשים לב שהנוכלים הגדולים מתקבצים באולפני האקטואליה ובפרסומות? לא ברור, אבל יצאנו עם המצלמה הלא כל כך נסתרת שלנו כדי לבדוק.

רבותיי, הנוסטלגיה חוזרת. רפי גינת, "כלבוטק" (צילום מסך: קשת 12)

והאמת היא שאם פעם הקול של רפי גינת היה מעורר בנו חיל ורעדה – כיום, בגלל הציניות, זה מרגיש אחרת. גינת הרבה פחות מרתיע, הרבה פחות דרמטי, קול הבאס הכל כך מזוהה כבר די נשחק. אה, ואם כבר צרכנות נבונה: איך הבן אדם שמרצה לנו כבר ארבעים שנה לא להתפתות לנוכלים, נפל ככה עם מי שמכר לו את המשקפיים? איפה המצלמה הנסתרת כשצריך אותה?

כמו בפורמט הוותיק של "כלבוטק", גם הפעם היא התבססה על מספר תחקירים: אחד בדק את איכות המים במזרקות (תכף תספרו לנו שאנשים עושים פיפי בבריכות), דרך תחקירים סבירים יותר כמו תחקיר הנעליים המזויפות או תחקיר הדגים, ועד גולת הכותרת של הפרק – כן, מה אתם יודעים, חזרנו לקוליפורמים בחומוס. הלהיט הישן והטוב. וכמו בקלאסיקה הישנה ההיא (שהפכה לתחקיר שהכי מזוהה עם "כלבוטק" לדורותיה), גם הפעם תחקיר החומוס הוא "מעניין" אבל בהחלט לא "חשוב" וגם אחרי שאתה צופה בו עדיין נשאלת השאלה: מי, לעזאזל, צריך את זה? זה הרי לא מה שיגרום לנו להפסיק לאכול פעמיים בשבוע באבו חסן ("לא טרי"? בדיחה טובה).

אל תתפתו לעסקאות בשטח. רפי גינת, "כלבוטק" (צילום מסך: קשת 12)

"כלבוטק" עלתה לאוויר בשנת 1974, שש שנים בלבד אחרי הקמת הטלוויזיה בישראל, כשהמתחרה הגדול היו הרדיו והעיתונים. על אינטרנט אף אחד לא חלם, בטח לא על רשתות חברתיות – ומי שרצה להתגונן מפני שלל הרמאים והנוכלים, היה צריך את רפי גינת וחושיו החדים שיידע להזהיר ולחשוף אותם. היום בדיקה פשוטה של העסקים בגוגל הייתה מוצאת בקלות אנשים שהתלוננו עליהם בעבר (למשל בתחקיר הנעליים). חוכמת ההמונים היא מיתוס די מופרך, אבל לפחות ברמה הצרכנית היא מספיקה לאנשים כדי למצוא את דרכם בסבך היום יום. כך שלא ברור למי בכלל משדרת התכנית הזאת ומי בדיוק נרעש אחרי צפייה בה.

לצד התחקירים – שפעם היו מספיקים לגמרי כדי להחזיק תוכנית, התווספו ל"כלבוטק" רכיבים מעט תמוהים יותר: הפינה של אביב לביא (עיתונאי מוערך וראוי) שנמשכה בערך דקה; המונולוג של נחמיה שטרסלר ברוח פינת ה"שלא יעבדו עליכם" מימי "אולפן שישי" (עוד מוצר עתיק ומאובק); או פינת המלצת המסעדות (הידועה גם כ"רפי גינת מצא תירוץ לאכול חצ'פורי ברמלה") שהגיחה לקראת הסיום. התחושה היא שמרוב רצון לעשות תכנית גדולה, הכניסו ל"כלבוטק" כל מיני מרכיבים שמנפחים אותה כדי שהיא תשווק טוב – אבל פוגמים באיכות המוצר. אם הייתי טכנולוג מזון אולי הייתי קורא לזה קוליפורמים.

שיט, שוב עבדו עלינו. נחמיה שטרסלר, "כלבוטק" (צילום מסך: קשת 12)

מעל הכל, יש כאן תחושה של רצון – שוב – ללחוץ על בלוטות הנוסטלגיה: ישראל של פעם, זאת שהבעיה הכי גדולה בה היא רמאים קטנים וזיהומי מזון, זאת שאין בה ריכוזיות במשק וביזה של הציבור, זאת שהכלכלה שלה לא מתרסקת על רקע המלחמה. ישראל שבה הכל כמעט בסדר. כמו הנעליים בתחקיר, גם הנוסטלגיה הזאת מזויפת. קל לקחת מוצר טלוויזיוני שהצליח (אפילו מאוד) בעבר וגרף אחוזי רייטינג גבוהים, למרק אותו קצת, לשייף אותו, לארוז אותו היטב ולהגיש אותו בתור מוצר חדש. אבל מי שיתבונן על "כלבוטק" של קשת 12, יוכל לראות את הבעייתיות שבה בקלות רבה. כל אדם צריך לשאול את עצמו: אם כבר מחזירים תוכניות ישנות מהניינטיז, לא עדיף ללכת על "רק בישראל"?