תהיו עדי אשכנזי. תתחילו לצעוק הכי חזק שלכם ואז תגבירו

עדי אשכנזי היא המלכה שלנו עכשיו. הזעקה שלה אתמול בכנסת, מונולוג חודר שהפך ויראלי תוך שעות, הייתה זעקה של מיליוני ישראלים שהתפרצה דרכה והדהדה ברחבי הארץ, מרגשת וכואבת, מנכיחה את הפצע המדמם שכולנו מסתובבים איתו מאז שבעה באוקטובר. האומץ והעוז שהיה לאשכנזי לומר את הדברים בבוטות ובזעם כהוויתם, מבלי לעטוף ולנחמד אותם, הפך אותה לאלילת הרשתות החברתיות ביממה האחרונה. "כל מילה", הדהדו ההמונים ושיתפו בכל הפלטפורמות. זה היה רגע מעורר השראה, אולי אפילו מכונן. איך אישה אחת עם המילים הנכונות יכולה להבקיע את מסך האדישות.

>>  מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל
>> איך יכול להיות שיש כאן אנשים שלא מוכנים להילחם על החטופים?

עדי אשכנזי אמרה את זה פשוט: "איזה 'ניצחון מוחלט'? איזה ניצחון? תחזירו אותם! תחזירו אותם! איזה ניצחון יש לנו אם לא נתחייב לאזרחים שלנו? תחזירו אותם, אחר כך תעשו את מה שצריך. את מי עוד לא הרגתם? הרגתם עם שלם, את כל האמהות במדינה שלא ישנות בלילה. הם הילדים של כולנו החטופים ששם. איזה ביטחון יש לך במדינה כשאתה נדרש כאן לתת 100 אחוז התמסרות למדינה – והמדינה מבריזה לך?". הופקרנו. אנחנו ממשיכים להיות מופקרים. התוכנית היא להפקיר אותנו ואת כל היקר לנו גם בעתיד. החוזה הופר.

ומתחשק לחבק אותה ולומר עכשיו שכולנו עדי אשכנזי. אבל זה שקר גדול. כי רובנו לא צועקים כך את הזוועה שבהפקרת החטופים. רובנו לא זועקים כך על השבר הגדול שנשבר כאן כשהחוזה של מדינת ישראל עם אזרחיה נקרע לגזרים והם הופקרו לגורלם. רובנו שותקים בתדהמה כש"תדע כל אם עבריה" מושלך למגרסה יחד עם הציווי המוסרי והיהודי לפדיון שבויים. רובנו עוצמים עיניים ולב למתרחש בעזה. רובנו עסוקים מדי בהישרדות. רובנו קצת מפחדים. רובנו הלומי טראומה ומותשים נפשית, חוזרים לשגרה כל יומיים מחדש ומקווים שאיכשהו יקרה משהו ובסוף יהיה טוב.

ומפתה לומר שאם כך, אז כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי, לזעוק את האמת בכל כוחנו, לא לתת שישתיקו ויגזלטו אותנו, להילחם מעל כל במה על האתוס המכונן הזה של מדינת ישראל – המדינה לא תפקיר את אזרחיה – שבלעדיו הכל כאן יתפרק. זה גם נכון. כולם צריכים להיות עדי אשכנזי. אם היו לאורך השנה האחרונה יותר אנשים שלא מפחדים לדבר כך במוקדי הכוח אל האוחזים בכוח, יתכן שהיינו במקום אחר, אבל אף פעם לא מאוחר. תתחילו להיות עדי אשכנזי כבר עכשיו.

ויחד עם זאת, צריך לומר גם שלהיות עדי אשכנזי – זו אמורה להיות דרישת המינימום. וזה לא יספיק כדי לשנות את המציאות. האומץ לומר את הדברים כפי שהם – לדבר אמת לכוח מול צונאמי השקרים והתעמולה של השלטון ומכונות הרעל שלו – הוא מצרך נדיר שהיה צריך להיות בפק"ל של כל אזרח דמוקרטי, אבל אין די בו. "לא לשתוק" זה הציווי הבסיסי, ומעטים בלבד עומדים בו. אבל אנחנו יודעים שגם אם חצי מיליון איש יעמדו בדרך בגין ויצעקו את האמת, זה לא יספיק. אנחנו יודעים כי זה מה שקרה פה רק לפני פחות מחודשיים. וזה לא הספיק.

ולמעשה, אנחנו צריכים עכשיו להיות הרבה יותר מעדי אשכנזי. לשתף את המונולוג שלה בפייסבוק וללכת להפגנה פעם בשבוע – לא יעבוד. זה ארגז הכלים החלוד של 2011. מול ממשלה שהחליטה לדהור לתוך הפיכה משטרית ולרמוס הכל בדרך, ומנצלת את ההלם והטראומה כדי להאיץ עכשיו מחדש את פעילותה להחרבת הדמוקרטיה, נצטרך קודם כל להתעורר ולהבין שהכלים הישנים אינם רלוונטים ואינם אפקטיבים. מול הניסיון לחסל את מדינת ישראל במלחמת שולל דרושות פעולות קצת יותר נמרצות. ודרושה ההבנה שכבר לא נשאר הרבה מה להפסיד.

יש לעדי אשכנזי הרבה מה להפסיד, לכאורה, מהמונולוג האגרסיבי שלה נגד מפקירי החטופים שבשלטון. ועדי עובדים יחשבו פעמיים, הערוצים המסחריים יהססו פתאום, מפרסמים גדולים ישקלו מחדש. אבל אשכנזי, כמו מעטים מדי בשלב זה, מבינה שכבר אין לה הרבה מה להפסיד: אם החטופים לא חוזרים ואם יחזרו רק כגופות "בסוף המלחמה", לא תהיה כאן יותר מדינת ישראל. גם אם תהיה פה מדינה שתמשיך לקרוא לעצמה כך למשך איזה זמן, הסיפור שגדלנו עליו יחדל מלהתקיים. הקרע יהיה בלתי הפיך. השבר לעולם לא יתאחה. זה מה שנשאר לנו להפסיד. תתחילו לצעוק הכי חזק שלכם ואז תגבירו.