אנחנו לא על סף תהום. אנחנו עמוק בתוכה. ולירי אלבג נאמבר וואן

אנחנו לא על סף תהום. במציאות האמיתית, מאז השבעה באוקטובר אנחנו בקרקעית התהום, מרוסקי איברים ושבורי לב, ומתוך הכאב הנורא צפה הזיה קולקטיבית מאלחשת על אחדות ותקומה ותיקון ובנייה מחדש. בעודנו מוטלים שם על האדמה אנחנו ממלמלים כמו מתוך חלום: "אנחנו על סף תהום". זה מרגיע. כמעט כאילו עוד לא נפלנו. האסון הגדול עוד לא התרחש. אם רק נפגין מספיק, נגיש מספיק בג"צים ונשמע מספיק נאומים שזועקים "אנחנו על סף תהום", משהו בטח יקרה ונצליח לבלום ברגע האחרון ולהתעורר. ואז מגיע הרגע שבו לירי אלבג, התצפיתנית פדויית השבי שהופקרה 477 יום בידי חמאס, מותקפת בידי אלפי ישראלים בקללות ואיומים. זה רגע להתעורר בו ולהבין שאנחנו על הקרקעית. שבורים לרסיסים. והזיות לא יוציאו אותנו מהתהום הזאת.

>> פוליטיקאי נולד: בבחירות הבאות אני רוצה להצביע ליאור שליין
>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי

לירי אלבג, שהופקרה על ידי המדינה כתצפיתנית והופקרה שנית אחרי שנחטפה, הפכה עם שובה לסוג של מאמי לאומית כשסיפורי גבורתה ותושייתה בשבי החלו להיות מסופרים, והתגבשה כסמל לעמידה הגאה של החטופים מול הטרוריסטים. העובדה שגם היא הפכה להיות מטרה של מכונת הרעל לא באמת מפתיעה: בראיון לקרן נויבך ברשת ב', אמרה אלבג שהיא מאשימה את בנימין נתניהו במה שקרה לה. זה הספיק – כמובן – כדי לשחרר עליה את כל קבוצות הטלגרם והווטסאפ של הימין הביביסטי, ולהציף את הרשתות החברתיות באלפי אמירות מחליאות נגדה. זרם השנאה היה כה חזק ומבעית שאלבג ביקשה מרשת ב' להסיר מהרשתות את קטע הראיון הספציפי שבו אמרה את הדברים. מחבלי חמאס לא הצליחו לסתום לה את הפה, אבל המון ישראלי מוסת כן. אפשר לכבות את האורות.

תשומת הלב התקשורתית נדדה בחודש האחרון מהמאבק להחזרת כל החטופים אל אירועי ההפיכה המשטרית וקטארגייט, ויחד איתה דעך במידה מסוימת גם העניין הציבורי בחטופים, בדיוק כשממשלת המחדל החליטה לחדש את הלחימה, לסכן את חייהם של 24 חטופים שנותרו בידי חמאס (שכבר הודיע שלא יפנה אותם מאזורי הלחימה) ולהפקיר אותם בפעם השלישית או הרביעית. מי סופר? בטח לא התקשורת שממשיכה ברובה למעול בתפקידה, לא דורשת להבין מה בדיוק כוללת אותה "לחימה בעזה" ומה מטרתה הסופית, ולא תובעת מהדרג המדיני הסברים על מהלכיו חסרי הפשר. בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה שנערך בשבוע שעבר הוענק פרס מיוחד לעיתונאיות שמלוות את משפחות החטופים, ובהחלט הגיע להן, אבל הערוצים מנרמלים את החזרה ללחימה ובפועל מנרמלים את הפקרתם למוות.

כשזה מצב העניינים, ההתנפלות הברברית על לירי אלבג נראית לרגע כמעט טבעית ואורגנית, העתק משובט של עשרות לינצ'טרנטים מנווטים היטב שראינו בעשור האחרון נגד כל מי שעמד בדרכו של נתניהו, כולל משפחות שכולות ומשפחות חטופים וגיבורי ישראל לדורותיהם. אז שעל לירי אלבג הם יחוסו? והרי גם גל הזעזוע מהשפל הנורא הזה יחלוף עד שנגיע לשפל הנורא הבא, איש לא יגבה מחיר מהתוקפים ומשולחיהם, ולמרות התמיכה הציבורית הנרחבת באלבג בתגובה למתקפה מעוררת הבחילה הזאת, את המטרה שלה היא השיגה: לירי אלבג הושתקה.

היא לא שורדת השבי הראשונה שמותקפת באלימות כזאת, כפי שהיטיבה מיכל פעילן להכניס לקונטקסט, זה כבר קרה בעוצמות כאלה ואחרות לחטופים פחות מתוקשרים, וגם מצד שמאל היו כמה מטומטמים שחשבו שהם יכולים לומר לנועה ארגמני מה לעשות (אם כי לא באלימות המילולית המחרידה שהיא הסטנדרט הביביסטי). אבל עצם העובדה שגם החטופות פדויות השבי הן מטרה לגיטימית בקרב סביב שלטון נתניהו, מעידה על עומק התהום שאליה צנחנו. הן היו אמורות להיות קדושות. מעל לכל מחלוקת. שיגידו מה שהן רוצות, שיעשו מה שהן רוצות, המדינה צריכה לבקש מהן סליחה עד סוף ימי חייהן ולרפד אותן בכל אמצעי שיאפשר את החלמתן. במקום להחלים הן צריכות להילחם למען האחים שלהם שמופקרים שוב בשבי תוך כדי שבני עמן מקללים אותן. זו תהום עמוקה מאוד. זה הגיהנום.

מי שממשיכים לקשקש ולהמתין לאיזו "חציית קו אדום" צריכים לקרוא את התגובות המפלצתיות נגד לירי אלבג ולהביט לאחור: הכל אדום. שדה שלם של קווים אדומים שכבר חלפנו על פניהם, עד קצה האופק. לא בג"ץ, לא היועצת המשפטית לממשלה ולא ראש השב"כ יחלצו אותנו מהתהום הזאת. הדרך לצאת ממנה כרוכה בהתעוררות מהחלום הנעים שבו "אנחנו על סף תהום" ובהבנה שצריך לאחות שברים ולהתחיל לטפס למעלה והחוצה. האיחוי והריפוי לא יתאפשרו כל עוד אנחנו מפנטזים על סף התהום. הלוואי שעדיין היינו שם, לפני הנפילה.

התשובה לשאלה של סיון כהן בציוץ הנ"ל היא "כן". זו באמת החברה שהפכנו להיות. הדרך לתיקון תהיה ארוכה, אם בכלל, והיא מתחילה בהפנמה שבערוגות השנאה של נתניהו גדל דור שלם של ישראלים נטולי חמלה, אמפתיה ותחושה של שותפות גורל, ויידרשו כנראה שנות דור כדי להוביל מהלכי דה-ביביזציה בחברה הישראלית ולנקז את כל הרעל הזה לפני שנטבע בו. זאת המשימה. לא בטוח שהיא אפשרית. אבל אנחנו חייבים את זה ללירי אלבג. נאמבר וואן.