"גם בתל אביב לא נחמד. עושים דאחקות על חשבון ערבים"

שעה וחצי לתוך השיחה עם השחקן מוראד חסן (36), שמככב בימים אלה בהצגה "הגדר" המתארת סיפור אהבה בגריינדר בין ישראלי ללבנוני, מתבררים שני דברים מעניינים. הראשון – על אף שחסן מסנן תפקידים בקפידה ולא מוכן להיות עלה תאנה לנרטיב הישראלי, כשכבים אורות הבמה הוא עצמו תוהה אם האמת שלו ברורה כפי שהוא מקפיד להציג אותה. השני – המציאות הגריינדרית חולקת לא מעט מאפיינים דומים עם המציאות הפוליטית בישראל.

"הגדר", אותה כתב וביים נמרוד דנישמן, מגוללת את סיפורם של בועז (יואל רוזנקיאר) וג'ורג' (חסן). "בזמן שנשקפת סכנה ממשית לחייו של הלבנוני, הישראלי יכול להיות פתוח עם המיניות שלו", מתאר חסן. "אבל הוא לא יכול ללכת לגבול כדי להיפגש איתו, והוא לא באמת יעזוב את שירות המילואים שלו בצה"ל כדי לבוא לברלין ולהתאחד עם האדם שהוא אוהב. בועז בוחר במילואים למרות שיש דרך לצאת מזה".

מתוך ההצגה "הגדר" (צילום: נמרוד דנישמן)

"לוסי הייתה שופר שפוי של קול אמיתי, אבל כל מה שאני יכול להגיד עליה זה שאתה לא יכול לישון ליד בית קברות ולהתלונן על סיוטים"

חסן, ששיחק לפני רגע בסדרה המוצלחת "רק להיום", נרתע בהתחלה מלגלם הומו. "זה היה קצת מביך, אין מה לומר. אף פעם לא אמרתי דברים אינטימיים כאלה לגבר. אני מנסה להבדיל בין המשמעות של להיות גיי לבין החופש לאהוב את מי שאתה רוצה. זאת התייחסות שונה".

בהקשר הזה, חסן סבור כי המאבק של הפלסטינים בישראל דומה למאבקה של הקהילה הגאה. "פחות משנה איזו שפה אנחנו מדברים. מה שחשוב זה שנהיה יחד ונילחם על הזכויות שלנו לשיוויון וצדק. עד שהגעתי לאקדמיה לא נחשפתי לקהילה הלהט"בית. אני לא משתייך אליה אבל אני משתתף במאבקים שלה והולך להפגנות".

לדבריו, ישראל מספקת הזדמנות חד פעמית למפגש פנים אל פנים בין יהודים לערבים. "זה המקום היחיד בעולם שההתנגשות הזאת יוצרת גם דברים מיוחדים וחד פעמיים", הוא אומר ומסתייג: "באופן עקרוני, דו קיום פוליטי לא בא בחשבון. קיום מעצם היותו הוא דבר אחד, והמילה 'דו' סותרת אותו. כל אחד מהצדדים צריך לקבל קיום מלא משלו".

אתה חושב שדו קיום יכול בכל זאת להתקיים במובן הרומנטי?
"מהניסיון שלי, העניינים הפוליטיים פוגעים במערכות יחסים, אך ברגע שמתייחסים אחד לשני ברמה האינדיבדואלית, השוני נעלם. אבל צריך להיזהר מפטרונות. הרבה פעמים הרגשתי כאילו בחורה מביאה את הצעצוע שלה לחבר'ה. 'בואו תכירו את הערבי שלי'. לא תמיד יש לי כח לצאת למסע הסברה, ויותר פשוט לי להיות עם בחורה ערבייה".

מוראד חסן ויואל רוזנקיאר, כוכבי "הגדר" (צילום: אילן בשור)

תפקיד חייו

חסן גדל בכפר קטן בגליל התחתון ומאז עשה המון עצירות: טירה, ירושלים, חיפה, גרמניה, ארצות הברית ועכשיו, אחרי ניסיון להתמקם בתל אביב, הוא בחר בעג'מי, שם הוא לא מרגיש זר. "בחיפה אנשים לא נתנו לי לטייל עם הכלבים שלי. מישהי פעם צעקה לי, 'קח את הכלבים שלך ותחזור לעזה'. למה שאני אחזור לעזה? לא באתי משם אפילו. גם במרכז תל אביב לא נחמד לי בכלל. אני משתדל כמה שאפשר לא להיות שם. פעם עברתי ואמרו לי, 'מה זה המבטא הזה? זה נשמע לי מוכר'. זה מעליב ומשפיל. עושים דאחקה לחבר'ה על חשבוני. יש פה ערבי, בואו נעשה צחוקים".

בחירת התפקידים המוקפדת של חסן נובעת מהחשש שלו בנוגע להשטחת דמותו של הערבי, שלרוב נופל לסטריאוטיפ המחבל או האינטלקט המעונה. הוא פרש מלימודי המשחק באוניברסיטה העברית בירושלים לאחר שסבר כי הקרן שמממנת את לימודיו שם משתמשת בו כדי לצאת חובת קידום ערבים באקדמיה, ומאוחר יותר פרש גם מלימודיו באוניברסיטת חיפה לאחר שזו הורידה את הכיתובים בערבית מטקס רשמי שהתקיים בה. "זאת הייתה גם ההתנסות שלי בארצות הברית, בפרויקט שנמשך חודשיים. בעל התיאטרון איים שאם לא אתיישר לפי התסריט הוא יוציא אותי מההצגה. התעקשתי, ובסוף הוא התפשר".

חסן מדגיש כי יש הבדל מהותי בין בידור לבין עשייה אמנותית. בידור קשה לעשות, הוא אומר, "צריך לשמור על רייטינג והתחרות מטורפת. בכל הנוגע למימון תרבות פלסטינית, המערכת הישראלית מכוונת לפרויקטים כמו 'עבודה ערבית' – דברים רגועים".

וזה בהכרח דבר רע?
"פעם אחת קראתי מאמר של כתב מעיתון הארץ שהלך לחוף בדרום חיפה ונדהם לראות שם קבוצה של ערבים עם קעקועים, פירסינג, זוגות מעשנים ושותים – עד כדי כך שהוא היה חייב לכתוב על זה מאמר. הוא היה בהלם שאחת הבחורות הייתה עם אחיה ועם החבר שלה והוא לא רצח אותה. אז מבחינתי, כל עוד זה המצב – הבידור יכול לחכות".

אז החלטת להגן על הסיפור של כל הערבים במדינה. זה לא מסוכן מקצועית?
"יש פרויקטים שאני מעדיף להשתתף בהם על אף שעלולים לבקר אותי על כך שאני משחק בעברית ולוקח חלק בתעשייה התיאטרונית היהודית־ישראלית. אקטיביסטים מהקהילה יבואו ויראו את 'הגדר', משהו לא ימצא חן בעיניהם, הם יחזרו הביתה ויספרו לחבר'ה שלי, לשחקנים ולבימאים שאני משויך למעגל שלהם ואז לא ילהקו אותי יותר. זה קיים. זה מרחף מעל הראש שלי כל הזמן ביחד עם הזרות שאני מרגיש".

מה אתה חושב על התרומה של לוסי אהריש לסוגיה?
"לוסי הייתה שופר שפוי של קול אמיתי, אבל כל מה שאני יכול להגיד עליה זה שאתה לא יכול לישון ליד בית קברות ולהתלונן על סיוטים. את לא יכולה להיות מועסקת בתור 'הערבייה' וכל הזמן להגיד אכלו לי שתו לי. היא סיפקה את הרייטינג כשהיה מצופה ממנה. וכשזה הגיע לזה שהיא לקחה את החתיך היהודי הזה מהיהודיות, לא מפתיע שאנשים לא אהבו את זה. אני אישית מקווה שאף פעם לא אגיע למצב שמערכת היחסים שלי תהיה סקופ רק בגלל שהיא יהודייה ואני ערבי".

חסן מבין כי ההתעקשות המקצועית שלו עלולה לפגוע לו בקריירה, אבל מבחינתו אין מציאות אחרת. "הדרך שבה בחרתי עשויה למנוע ממני פרויקטים, גם בעברית. אולי יגידו, 'עכשיו מוראד יבוא ויביא לנו את כל ההיסטוריה של המקום, יעכב אותנו ויכביד עלינו, אולי נמצא שחקן יותר זורם. זה נכון גם בטלוויזיה – יש שם כסף לא רע אבל ישנם תפקידים שיכולים לשרוף אותי. אבל כשאני מציג לקהל יהודי אני חייב להסביר ולגלות להם את מה שהם לא יודעים".

← "הגדר", תיאטרון צוותא, שישי (8.11) 14:00, 60 ש"ח