רוצים לראות אנשים מאבדים את השיט שלהם? היכנסו לטוויטר והקלידו בתיבת החיפוש את המילים "קרן פלס". שלשום הופיעה פלס בהאנגר 11, ובהדרן עלתה לבמה עם התלבושת המפורסמת מ"סיפורה של שפחה" שהפכה לאחד האייקונים של ההתנגדות להפיכה המשטרית. עבור מי שנושם את המחאה כבר 13 שבועות רצופים זה בוודאי לא נראה כמו אקט רדיקלי במיוחד, אבל בתיבת התהודה הפסיכוטית של מכונת הרעל הביביסטית זה נתפס כמו מהלומה אישית עם הצד המעליב של הכאפה, גם בקרב אנשים שמעולם לא שקלו ללכת להופעה שלה.

היה מדהים לראות את עוצמת התגובות לפלס ברשתות החברתיות, גבוה במדד השנאה אפילו יותר מ"שלמה ארצי מסרב לקבל את פרס ישראל" או "ראש ממשלה עם שישה מנדטים", אלפי תגובות שמשלבות מידות משתנות של שנאה שוצפת על רקע דת, עדה ומעמד, וכמובן, הרבה מאותה מיזוגניה שנגדה פלס ביקשה למחות. האקט הדומם הזה של התעטפות בגלימה אדומה וחתיכת בריסטול לבן על הראש לוחץ על איזו נקודה בנפשם של תומכי ההפיכה יותר מכל נאום מתלהם בכיכר, ומנקז מתוכה לא מעט מוגלה. האפקטיביות של מחאת "סיפורה של שפחה" חושפת את הזיהום.

ממש במקביל להתנפלות הבהמית על פלס, שיגר עקיבא נוביק למערכת "הארץ" טור שכולו קינה, נהי וגזלייטינג נגד מחאת השפחות, בליל אינפנטילי של היתממות וגלגולי עיניים כמותו לא ראינו מאז הימים שאחרי רצח רבין (היי, "הארץ", זוכרים שאתם לא חייבים לפרסם כל מה ששולחים לכם, כן?); בטורו מאשים נוביק את יוזמות המחאה ב"הצגת המחנה הדתי כולו כמונע על ידי שאיפות אפלות וקיצוניות", שהיא כמובן "הכפשה לא הגונה", וכי מחאת הנשים היא בכלל "קמפיין", וכדרכן של נשים היסטריות הוא גם "דמגוגי, מוגזם ומסולף". ככה זה נשים נו, דמגוגיות אפילו כשהן שותקות במחאה אילמת.

קריאה בטור התוקפני של נוביק היא הצצה מרחיבת תודעה אל תוך מנגנון הכחשה מפותח ומפותל: אין בהסכם הקואליציוני חוקים נגד נשים, מנופף נוביק בהתלהבות כאילו היה זה הישג ליברלי מרגש, וגם אבי מעוז התפטר, כך שבעצם הכל בסדר, אין לכן בכלל מה לפחד, ולמה אתן לא מחייכות. זה קורה בשבוע שבו מותקפות נשים בתל אביב על ידי פלנגות השביחה של איתמר בן גביר כי הן שמאלניות, כי אחזו בדגל הגאווה, כי הן נשים. נוביק טוען שזהו חלק מקמפיין מתמשך נגד "הדתה" בבחינת צעקות "זאב, זאב", והוא מרהיב לעשות זאת תוך כדי שהזאב ממש לוחך פיזית את שולי גלימתן של המפגינות.

וזה גם בדיוק העניין: המחאה החכמה של ארגון "בונות אלטרנטיבה" מצליחה להטריף את תומכי ההפיכה כי היא נוגעת באמת מזוקקת. גם בארצות הברית של 2016, אחרי בחירתו של טראמפ, הסתובבו ברחובות נשים לבושות כמו בסדרה הפופולרית, וגם שם היו כל מיני נוביקים שאמרו להן שהן מגזימות והיסטריות, והנה באמת לא היה מה לדאוג והפלה היא כבר עבירה פלילית במחצית ממדינות ארה"ב והזכות של נשים על גופן נסוגה לאחור עשרות שנים. "סיפורה של שפחה", הרומן העתידני של מרגרט אטווד, מזהיר מפני עתיד אפשרי. גם מחאת השפחות מזהירה מפני עתיד אפשרי. והנה, לעתיד הזה יש רוב מזדמן בכנסת והוא לא חושש להשתמש בו כבר עכשיו כדי לכפות את האידיאולוגיה שלו על המיעוט.

"המחנה הדתי", כמו שקורא לו נוביק, נעלב ממחאת השפחות כי הוא מפרש אותה כאילו כך רואות המשתתפות את הדתיים בישראל, טיעון ילדותי ומיתמם שמתעלם מכך שכל מהותה של המחאה הזאת הוא אזהרה מפני העתיד. מי שמביט בנשים באדום ורואה את השתקפות המחנה שלו יודע כנראה משהו על ההקצנה המטורפת של הציונות הדתית, ההפרדה המגדרית בבני עקיבא, הדרת נשים ואיסור שירת נשים גם על נערות בנות 12, שלא לדבר על יותר מרבע מהקואליציה שבכלל כופרת בזכותן של נשים להיבחר, ממשלה שאין בה מנכ"ליות ומספר חברות כנסת נמוך יותר ממספר האישומים הפליליים של חברי הממשלה. באמת מוזר מאוד שנשות המחאה חושדות שזה הכיוון אליו הולכים הדברים.

דתיים שרגשותיהם נפגעו ממחאת "סיפורה של שפחה", אנשי מחנה אבי-נעלבי, יכולים אולי להתחיל להבין כמה נעלבנו אנחנו כשבראש "המחנה הדתי" הוצבו ונבחרו האנשים הכי קיצוניים ואפלים בישראל. למעשה, רגשותינו נפגעו מאוד. נעלבנו עד עמקי נשמתנו. המחאה הזאת אינה ניסיון הפחדה ואינה ביקורת נגד אורח החיים הדתי. היא מחאה שמסמנת באימה צרופה את המקום אליו אורח החיים הדתי צועד ומוצעד בידי הפוליטיקאים שלו.

• מחאת הדמוקרטיה
• פמיניזם
• שוויון
• ❤ תל אביב
• קרן פלס
• טור דעה