תתחברו: יום אחד נסתכל על כל זה ולא נבין איך שרדנו את הכאוס

אחרי פרק החירום שהוקפץ לשידור לפני שמונה חודשים (כולנו הופתענו), העונה ה-11 של "מחוברים" יצאה לדרך. כמו כל תכנית טלוויזיה שמושקת בימים אלה, גם היא עומדת בצילה של המלחמה, בצילו של ה-7.10 הארור שתכף נציין שנה לקיומו. שניים מגיבורי העונה הזו, גיא זוארץ ומעיין אדם, הושפעו מהיממה הטראומטית ישירות – כשאיבדו את קרוביהם, עילי ומפל ז"ל, שנהרגו בטבח נובה; אבל כפי שנכתב כאן, גם יתר משתתפי העונה – ליהי טולדנו, זיו קורן ויעל פוליאקוב – מתנהלים תחת אותו הצל. אם יש כותרת על לעונה הזאת הרי שהיא "איך חיים לצד האסון". 

>> הסופרנוס כמו שלא ראיתם: חובת צפייה לכל מי שאוהב טלוויזיה
>> כמה טוב שבאת: סדרה ישראלית שהיא כיף טהור ובלתי מתנצל

גם שנה אחרי, ברור שקרה לנו משהו שאנחנו עוד לא מצליחים לכמת. אנחנו רואים הכל – את הסרטים הדוקומנטריים, את הכתבות, את התיעודים הברוטאליים יותר והמעודנים. אנחנו לכאורה יודעים שזה קרה, אבל יודעים שלהיכנס יותר מדי לעומק הטראומה עלול לגרום לנו נזק. ולכן, נדמה לי, נעשתה גם כאן הבחירה הברורה – להמשיך. גם בעיניים דומעות. העונה הזאת של "מחוברים" מתמודדת עם הדילמה הזאת ראש בראש – איך בכלל ממשיכים אחרי כזה דבר? האם בכלל אפשר להמשיך לקיים חיים נורמליים כשיסוד הקיום שלנו כל כך נפגע, כשהחיים נראים כל כך שבירים. עם כל זה, כמובן, באים גם רגשות האשם, סביב כל דבר שלא נוגע ישירות למלחמה. אנחנו רואים ושומעים את זה סביבנו כל הזמן.

אבל עם התנצלות או בלי, העונה הזו היא לא רק "עונת מלחמה". היא מכילה בתוכה את התמהיל שמרכיב את המציאות של כולנו: שגרה לצד אבל, שמחה לצד כאב, צחוק לצד הדמעות שהתקופה הזאת מביאה איתה. גם כצופה, זה מה שאתה מרגיש – את הערבוב המוזר הזה, העליות והירידות, ההתמודדות הטעונה עם הקושי, ואיתם הרגעים היותר קלילים. זה לא תמיד נוח ולפעמים זה קרינג', אבל אלה החיים שלנו עכשיו.

תמה נוספת של "מחוברים", לאורך השנים, היא החושפנות: הנבירה האישית בחייהם של גיבורי הסדרה שפותחים את צפונות ליבם וביתם ברצון, ומאפשרים לעורכי הסדרה להיכנס אל תוך נבכי הנפש שלהם. והאמת היא שכשאתה צופה ב"מחוברים" ב-2024 זה מרגיש קצת יותר מדי. אולי משהו בפורמט האישי והאובר-משתף הוא קצת מעבר ליכולות שלנו כצופים כרגע.

"מחוברים" נולדה לפני 15 שנה. ב-2009, כשהסדרה שודרה לראשונה, הרשתות החברתיות לא היו חלק מרכזי מחיינו. היה קצת פייסבוק, קצת טוויטר, אבל עוד לא חיינו בסטורי. כששי גולדן או רן שריג צילמו את חייהם, היה לזה ערך חדשני: בפעם הראשונה נשבר קיר שלא ראינו בחיים של אנשים מפורסמים שהסכימו לגלות לנו עוד טפח.

כיום התחושה היא שכבר אין מה לשבור. גם האנשים שמופיעים ב"מחוברים" כבר חשפו את חייהם בכל מקום אפשרי. אנחנו מוקפים באנשים שחושפים את עצמם, כמה שיותר, בתקופה שבה האינטימיות כמעט ולא קיימת. מי שחי באינסטגרם ורואה את האנשים שלא מפסיקים לדבר ולגלות על עצמם, מגיע ל"מחוברים" די שבע מהעולם הזה. להיפתח עכשיו לעוד בנאדם שמגלה למצלמה את הבעיות והתסביכים שלו? בבקשה לא.

ומצד שני, יש משהו ב"מחוברים" שהוא אנטי רשתות חברתיות – אנטי אלגוריתם, ליתר דיוק. כי אם הרשתות מייצרות עבורך את המחשבה שהחיים של כולם סבבה (ושלך לא), "מחוברים" כן חושפת את הצדדים הפחות מוארים של החיים – את היחסים המעורערים של יעל פוליאקוב עם אמא שלה, את ההתלבטות של מעיין אדם סביב החשיפה וההנצחה של מפל ז"ל, את הקונפליקט של ליהי טולדנו עם הנטייה המינית והמשפחה. אלה הרגעים שבהם היא חשובה, שהיא מראה כמה ערך יש בתחושת ההזדהות והאמפתיה.

רגע השיא של העונה הזו, בעיניי, הוא דווקא קו העלילה שיעשה פחות כותרות – סיפורו של הצלם זיו קורן. מעבר לקונפליקט האישי ולהזדהות שיש לך איתו, ההליכה של "מחוברים" עם קורן  מביאה אותנו גם אל תוך עוטף עזה. לבתים השרופים, למכוניות המפויחות על הכביש לקיבוץ רעים, לחיים שהלכו לאיבוד בזוועה של ה-7.10. ולמרות שנשבעתי לעצמי להתנתק, מתוך רצון להגן על הנפש – היה בי גם חלק שרצה לדעת. שרצה לנסות ולהבין את מה שאי אפשר להבין. התיעוד של "מחוברים" בחלק הזה היה מוגבל, אבל גם מה שיצא החוצה הספיק כדי להבהיר משהו מהאסון הטראומטי הזה שמטיל על המדינה את צלו הכבד. ואחר כך באות הדמעות.

העונה הזו של "מחוברים" נועדה לעשות את מה שדוקו ריאליטי אמור לעשות במיטבו: לשקף משהו מהמציאות. ערוך, מוגזם, מודע לעצמו – אבל אנושי. וכמו המציאות שלנו, גם העונה הזו מורכבת והפכפכה. היא כנראה לא תיזכר בתור עונה גדולה – פשוט כי אין מציאות אחת קוהרנטית שאפשר ללכוד. כל מונולוג פנימי נקטע על ידי אזעקה. בכל רגע עצוב יש פתאום משהו מצחיק. החיים שלנו הם סרט גרוע בשנה האחרונה ואת "מחוברים" בטח אי אפשר להאשים בסיטואציה הזאת. ואולי היא נועדה להיות מעין אנדרטה. קצת כמו תכניות שאנחנו רואים מתקופת הקורונה, ולא מאמינים שככה חיינו; כך אולי יום אחד נסתכל על העונה המוזרה הזאת של "מחוברים" – ולא נבין איך שרדנו בתוך הכאוס הזה. ובכל זאת שרדנו כדי לספר.

>> "מחוברים", עכשיו ב-HOTVOD וב-NextTV והחל מיום ראשון ב-HOT3