"מטורף" קורצת להוליווד, אבל אפילו אמה סטון לא מפצה על השעמום
"Maniac" סובלת מתסמונת הטלוויזיה המגניבה מדי: למרות ביצוע ויזואלי נהדר ורפרנסים אינסוף, אחרי כמה פרקים טובים מתברר שחסר לה דבר בסיסי - ועל זה גם הליהוק לא מחפה
שלטי חוצות בוהקים ואורות ניאון, מחשבי וינטג', אלמנטים גרפיים משנות ה-70, פופקורן מתפוצץ על מדרכות ניו יורק, פסל החירות המשודרג (“Statue of Extra Liberty”), מדענים שמעשנים בשרשרת בתוך המעבדה, כלבי תברואה רובוטיים שמנקים את הרחוב, אווירה אנלוגית עתידנית ואדריכלות ברוטליסטית. ל"מטורף" (“Maniac”) של נטפליקס יש את כל היסודות הנדרשים לבניית עולם סוריאליסטי שבוקע מהיפר-תודעה. הרבה ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט"), פיליפ ק. דיק ("בלייד ראנר") וצ'ארלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול") – ולרגעים, לפחות בהתחלה, זאת נראית כמו אלטרנטיבה מפוארת למציאות. אלא שבשביל לשרוד את האווירה המנכרת שלה, שמהר מאוד מדרדרת לשעמום מייאש וקטטוני, צריך לבלוע כמות בלתי סבירה של ממריצים.
"מטורף" סובלת מתסמונת הטלוויזיה המגניבה מדי. כלומר, טלוויזיה שבנויה מדימויים ומרפרנסים, מתחקה להרבה יצירות אחרות, אבל אין לה תסריט טוב. התוצאה היא צניחה לתרדמת כבר בפרק השלישי ומאבק עיקש להגיע לסוף – שאין בו פיצוי הולם. אפילו הליהוק, שכולל את אמה סטון וג'ונה היל כשחקנים מובילים, ועוד לא מעט שחקנים אורחים נהדרים (בהם ג'סטין ת'רו, ג'וליה גארנר, ג'מימה קירק, בן סינקלייר וסאלי פילד) לא פוטר אותה מהתסמינים.
עוד כתבות מעניינות:
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים החודש
העונה החמישית של בוג׳ק הורסמן מתחכמת ומתישה
הטוק שואו החדש של נטפליקס הוא מופת של מוזרות קומית
הסדרה, שנוצרה על ידי פטריק סומרוויל (בהשראה סדרה נורווגית) ובויימה על ידי קארי פוקונגה, היא עוד ניסיון טלוויזיוני דיסטופי שטוח. "מטורף" עוקבת אחרי אנני לנדסברג (סטון), שמגיעה מרקע טרגי וסובלת מדיכאון, ואוון מילגרם (היל), הבן הנדפק במשפחה עשירה, שסובל מסכיזופרניה פרנואידית. לכל אחד מהם יש סיבות טובות להירתם לניסוי פרמצבטי המחולק לשלושה שלבים שבהם עליהם ליטול שלוש גלולות נסיוניות (B ,A ו-C).
המטרה של המדענים שמנהלים את הניסוי (ת'רו מגלם היטב את המדען הראשי) היא לצלוח את השלב האחרון ביצירת התרופה האולטימטיבית למחלות נפש ולחרדות בנות זמננו, ולחסל את האומללות. אנני ואוון, אומללים בדרגות שונות, נוטלים את הגלולה ויוצאים למסע תודעתי שבו הם מתגלים כשותפי גורל בזכות העובדה שהזיכרון הארכיוני שלהם מתערבב זה בזה. אלא שהתכניות משתבשות: המדענים מאבדים את קור הרוח, המחשב – בעל תודעה משלו – הופך לעצמאי ובמקום מרפא נוצר כאוס.
למרבה הצער, זה רק נשמע טוב. כל אפיזודה, שאמורה לעבור כמסעירה, מתמקמת על הספקטרום שבין קונבנציונלי למשעמם מאוד. היל, בתפקיד האדם העצוב ביותר בעולם, מפגין כישורי משחק מעיקים ולא מתקרב לאלה של סטון, שמצליחה לעבור בצורה חלקה בין המסעות השונים ולהוסיף להם אנרגיה. במשך כמה פרקים הם נעים בין חלומות ריאליסטיים יותר ופחות, וניכר שאין ביניהם טיפת כימיה. הטווח הנפשי של היל מצומצם להחריד, בעוד שסטון ורסטילית ומעבירה טוב בהרבה את השאלה הפילוסופית על גורל.
החלומות הללו של אנני ואוון מבוצעים היטב בזכות שימוש בז'אנרים קולנועיים משתנים: פעם אחת זאת פנטזיה נוסח "שר הטבעות" שכוללת מסע רגלי בין ג'ונגלים ומצוקים, בפעם אחרת זה פילם נואר משנות החמישים. בשאר הזמן המציאות היא מדע בדיוני קלאסי עם תזכורות לסדרות כמו "לגיון" ו"מר רובוט". האווירה, כמו סטון בתפקיד אנני, משתנה בצורה מהימנה. מדי פעם אפילו יש גם רעיונות מעניינים (שנשארים בגדר רעיונות), כמו זה שאדם יכול להתמכר ליום הגרוע ביותר בחייו, או הרעיון שגם הורות פגומה יכולה להוות בסיס אפקטיבי לחיים. עוד נקודה חשובה לזכות הסדרה היא היכולת למצק בצורה נהדרת את התחושות המופשטות של פרנויה ומאניה, שזאת כשלעצמה משימה לא פשוטה בכלל.
אלא שאחרי עשרה פרקים ועלילות מרובדות מתחדדת נקודה אחת: ב"מטורף" יש יותר טכנולוגיה מאשר סיפור, יותר אפטר אפקטס ועיבודים דיגיטליים מאשר תסריט. חזותית, זה ניסיון מוצלח מאוד של נטפליקס לקפוץ מדרגה ולעשות טיזינג להוליווד. נרטיבית, זאת עוד התגלגלות נסיבתית שתשכח מהר מאוד. טלוויזיה אסתטית והוזה זה מגניב, אבל אולי כדאי להתחיל מסיפור שכתוב היטב.
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד