הטוק שואו החדש של נטפליקס הוא מופת של מוזרות קומית

תכניות הלייט נייט משנות את הפורמט כדי לשרוד – מתקצרות, הופכות פוליטיות ובעיקר מתרחקות מלטרמן הישן. בינתיים נורם מקדונלד מטריל את הז'אנר בצורה מבריקה, אבל לא בטוח שהוא בבית הנכון

"Norm MacDonald Has a Show"
"Norm MacDonald Has a Show"
16 בספטמבר 2018

“אני מרגיש כאילו אני בתוכנית בחו"ל", אומר דיוויד לטרמן בהשתאות לנורם מקדונלד באחד מפרקי הטוק שואו החדש שלו בנטפליקס, "Norm MacDonald Has a Show" (שם מגוחך ומושלם). הפליאה של לטרמן מהחובבנות העיקשת של מקדונלד כמנחה היא מוגזמת ומשוחקת, כמובן: בתור המפיק הראשי של התוכנית, הוא ידע טוב מאוד למה הוא נכנס. אבל ברמה הבסיסית ביותר הוא לא טועה: התוכנית של מקדונלד היא לא רק נס טלוויזיוני קטן, היא גם הדבר הכי מוזר שאפשר למצוא כרגע בנטפליקס – לפחות לפני שצוללים לתחתית הספרייה, איפה שנמצאות בדרך כלל אופרות סבון קוריאניות.

לא שהיה ניתן לצפות למשהו אחר ממקדונלד, סטנדאפיסט ותיק ששיא תהילתו היה קדנציה של חצי עשור ב"סאטרדיי נייט לייב" (שם ישב, בין היתר, על הכיסא הנחשק של מנחה "העדכון השבועי"). מקדונלד ניגש להנחיית טוק שואו בדיוק כמו שהוא ניגש בזמנו לרוסט של כוכב "צער גידול בנות", הקומיקאי בוב סאגט – שם במקום להפיל עליו את הבדיחות הכי מושחזות שלו הוא הקריא קטעים נבחרים מספר בדיחות בן עשרות שנים. בקיצור, מקדונלד הוא טרול, אבל לא של דעות אלא של צורות ופורמטים. הוא יושב עם האורחים שלו בסט מוזר שנראה יותר כמו הפקה של הערוץ הקהילתי מאשר של נטפליקס, טועה לגבי פרטים מהביוגרפיה שלהם (לפעמים בכוונה), מקדיש דקות ארוכות לשיחות על נושאים איזוטריים (בעיקר ההיסטוריה של הוליווד הישנה וסרטים נשכחים) אבל גם שואל שאלות אישיות מאוד (מוות וכסף הם נושאים שחוזרים על עצמם).

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כל הדברים שזכו להייפ הכי לא מוצדק
מייקל היא סדרה מצחיקה אבל לא בהכרח כיפית

הדרמה התקופתית החדשה של נטפליקס מאכזבת

עם זאת, "Norm MacDonald Has a Show" היא בהחלט טוק שואו ולא פרודיה על טוק שואו. זאת לא התוכנית של אריק אנדרה ולא "Between Two Ferns" עם זאק גאליפנאקיס. מקדונלד לא מגלם דמות (לפחות לא אחת שאפשר להפריד ממקדונלד עצמו) ולא מייצר בכוונה סיטואציות מוזרות או לא נוחות עם האורחים שלו (לצד לטרמן הגיעו בין היתר גם דיוויד ספייד, דרו בארימור וג'יין פונדה). אין כאן שום אלמנט של מתיחה. מקדונלד מייצר לאורחים שלו תחושה של "הכל יכול לקרות, המנחה לובש פליז וכובע מצחייה ומדבר על סרט משנות ה-50", אבל השאלות הפולשניות שלו אינן צהובות או פרובוקטיביות. הוא שואל את פונדה בת ה-80 אם היא מרבה לחשוב על המוות (כן, מאז שהיא בת 60) ואת השופטת ג'ודי איך להתעשר בגיל מאוחר שינה אותה. יש לא מעט מראיינים שיודעים לבנות אינטימיות בהדרגה על מנת לפתוח את המרואיין לשאלות קשות יותר, אבל קשה לחשוב על מישהו חוץ ממקדונלד שידבר ככה בנטפליקס על מוות ופרנסה.

שינוי בתכנית

האנומליה שהיא התוכנית הזאת מעניינת אף יותר אם לוקחים בחשבון את הקשיים של נטפליקס עם ז'אנר תכניות האירוח, ובעצם עם כמעט כל ז'אנר שהוא לא סדרה. היא ניסתה להיכנס לשוק הטוק שואו הקלאסי יותר כשנתנה תוכנית לצ'לסי הנדלר ("צ'לסי"), אבל ביטלה אותה לאחר שתי עונות. אותו גורל חיכה גם לניסיון לייצר גרסה ל"The Soup" עם ג'ואל מקהייל (הפורמט עליו התבססה "מה נסגר?") וגם למה שהיה אמור להיות הצעד הראשון של נטפליקס לתוך הלייט נייט הפוליטי, "The Break" עם ותיקת ה"דיילי שואו" מישל וולף, שבוטלה בתום עונה אחת. אפילו עתידה של תוכנית הראיונות של לטרמן עצמו, "My Next Guest Needs No Introduction", בה הוא שוחח עם אנשים כמו ברק אובמה, טינה פיי וג'יי זי, לא ברור כרגע.

יש שיגידו שמעניין יותר לצפות בקיר מתייבש. לטרמן בנטפליקס
יש שיגידו שמעניין יותר לצפות בקיר מתייבש. לטרמן בנטפליקס

מה שמשותף לכל התוכניות האלה הוא, קודם כל, העובדה שנטפליקס עדיין לא יודעת איך בדיוק להפיץ אותן. תוכנית אקטואלית כמו "The Break" מן הסתם נכתבה וצולמה ברובה בשבוע בו היא שודרה, וגם מהעונה הראשונה של התוכנית של ג'ואל מקהייל שוחרר פרק בשבוע (העונה השנייה כבר שוחררה במכה, אבל גם זה לא עזר). כנראה שהפער בין השימוש בנטפליקס שאליו רגילים רוב הצופים לבין אופי התכניות האלה גדול מדי, ואולי משהו במצב הביניים הזה – מצד אחד אין לתוכנית שעת שידור קבועה ומצד שני פרק יוצא פעם בשבוע – מנע מהן לצבור אחוזי צפייה מספקים (נטפליקס, כזכור, מסתירה בקנאות את נתוני הצפייה שלה).

אף אחת מהתוכניות האלה לא הבריקה במיוחד – התוכנית של מקהייל הייתה מצחיקה לפרקים אבל לא התרוממה מעבר לשיחזור נאמן של המקור, "The Break" הראתה המון פוטנציאל אבל לא מצאה את הטון שלה וגם האחרות לא צברו קהל משמעותי. דווקא בטלוויזיה עלילתית – שבה נטפליקס ידעה לבנות על כך שהצופים ייראו כמה פרקים במכה – ענקית הסטרימינג יצרה סדרות שהרשו לעצמן להתניע באמת רק תוך כמה פרקים, ולא בהכרח התחילו חזק. עם תוכניות הלייט נייט/טוק שואו שלה היא הייתה הרבה פחות רחמנית.

גם מחוץ לנטפליקס התחום נמצא בספק פריחה, ספק משבר. קונאן אובריאן, שבשבוע שעבר חגג 25 שנים כמנחה לייט נייט, יקצר בשנה הבאה את התוכנית שלו לפורמט של חצי שעה ויוותר, בין היתר, על אורחים מוזיקליים; ג'ימי קימל, הבדרן הסרקסטי, הפך לחיה פוליטית; ג'יימס קורדן וג'ימי פאלון, מהצד השני של הספקטרום, הולכים ומתרחקים מהשעטנז הלייט-נייטי של מונולוג-מערכון-אורח אל עבר טוק שואו בידורי כמו זה של אלן דג'נרס. סטיבן קולבר עדיין עושה תוכנית קלאסית בצורתה, אבל הייתה לו קריירה שלמה בתור דמות פיקטיבית קיצונית כדי לפצות על כך. יוצאי ה"דיילי שואו" האחרים – ג'ון אוליבר וסמנת'ה בי – ממשיכים להעמיק את ההתחפרות של האבא הרוחני שלהם, ג'ון סטיוארט, בקו התפר בין סאטירה לעיתונות.

לאט לאט נדמה שבמבט לאחור, אולי דווקא תכניות הלייט נייט ההן – כמו זו שעשה לטרמן במשך שנים ארוכות, מהסוג שבנה אינספור קריירות של תסריטאים וקומיקאים, התכניות השעטנזיות שנולדו קודם מהצורך למלא את השעה שאחרי הפריים טיים ולאחר מכן הפכו למוסדות מכוננים של התרבות האמריקאית (ומעבר לה) – יתגלו בתור האנומליה.

כל זה מחזיר אותנו לנורם מקדונלד ולתוכנית שלו, שאולי תסבול גם היא מהפיוז הקצר של נטפליקס. אולי היא מוזרה ומיוחדת מכדי לשרוד יותר מעונה אחת של עשרה פרקים. ההתנערות שלה מכל מה שפוליטי היא לא רק בחירה אמנותית של מקדונלד (או ליתר דיוק, ליהוק מדויק מאוד של מקדונלד), היא גם מהלך אסטרטגי חכם של נטפליקס שאמור להפוך אותה לנוכחות יותר טבעית בספריית הטלוויזיה שלה – מנותקת מזמן והקשר, משהו שאפשר יהיה לשלוף מהתפריט גם בעוד שלוש או חמש שנים. במקרה, בגלל שמדובר בנורם מקדונלד, היא יצאה גם מופת של מוזרות קומית. לעת עתה זה יותר ממספיק.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד