אם ישאל המלאך: הדרמה התקופתית החדשה של נטפליקס מאכזבת

אחת הקלישאות הכי צ'יזיות שהפקות תקופתיות נוטות ליפול בהן הוא רגע הקריצה הקטנה לצופה מהעתיד. נגיד, הרגע שבו אשתו של לורד מה-שמו ממלמלת על מכרה נמרצת – "אישה שיוצאת לעבוד? תכף תציעי שייתנו לנו להצביע!", או המנהל המעונב במשרד המיושן שמכריז "טלוויזיה? המצאה מטופשת, אני נותן לזה שנתיים-שלוש". כשעושים את זה טוב זה יכול להיות חינני, אבל כשעושים את זה בגסות, הצופה מטה אוזן כדי לשמוע את הנקישה במצילה ואת הקהל באולפן צוחק בידענות. "המלאך" נופלת בטריק המשומש הזה כשסוכני המוסד הישראלים מקבלים ידיעה על מלחמה אפשרית עם מצרים, והם חרדים מהאפשרות שהם יהיו האנשים שידעו ולא עשו כלום, "ועוד ביום כיפור". רגע דרמטי בסרט מתח או מערכון של היהודים באים? קשה לומר.

"המלאך" הוא סרט חדש של נטפליקס שמבוסס על סיפורו האמיתי של אשרף מרואן (מרואן קנזארי בהופעה שמבוססת בעיקר על מגוון פרצופים מבוהלים), איש מפתח בצמרת המצרית של ראשית שנות השבעים, שהפך מרגל בשירות המוסד. מרואן מתחיל את הסרט כחתנו הדחוי של נשיא מצרים, גמאל עבדל נאצר, שרוצה שבתו (מאיסה עבד אלהאדי, "מתים לרגע" ו"עניינים אישיים") תתגרש ותמצא לה בעל ראוי יותר. מזלו משתנה במהירות כשהנשיא מת במפתיע ואת מקומו תופס אנואר סאדאת (ששון גבאי), בממשלתו הוא מתברג במהרה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כל הדברים שזכו להייפ הכי לא מוצדק
מייקל היא סדרה מצחיקה אבל לא בהכרח כיפית
49 סרטים שיעבירו לכם את יום כיפור

העניין בסרט נובע מהרקע ההיסטורי המוכר, מהעובדה שהבמאי אריאל ורומן הוא ישראלי-אמריקאי, ומההתענגות על האלמנטים הנוסטלגים: במחלקת הארט עבדו שעות נוספות כדי לפוצץ כל סט בנברשות, ערבסקות ואביזרים תקופתיים, כל ניצבת ושחקנית נראית כמו נערת זוהר עם הרספריי בשיער 24/7 ויש גם מכוניות תקופתיות בוהקות.

ברקע קורים מספיק דברים כדי לייצר מראית עין של התרחשות, אבל הסצנות קלישאתיות ואתם מכירים את העיקרון של רובן מסרטים אחרים: יש את הסצנה שבה מקריאים לילד סיפור לפני השינה והמעשיה היא אלגוריה למתרחש בחיי האב, יש את זאת שבה האישה לא מבינה שבעלה מרגל וחושבת שהוא בוגד בה ואפילו ישנה הסצנה הזאת שנמצאת בסרט רק כדי להסביר למה הגיבור בוחר מילה אקראית כלשהי כמילת קוד.

"המלאך"

המרגל שביאס אותי

כל חלקי הפאזל כאן אבל הם לא באמת מתחברים. אנחנו מבלים את רוב הסרט לצידו של מרואן, אבל דמותו נשארת לא ברורה – לא במובן מסתורית, אלא שטוחה, כזו שאי אפשר להבין את המניעים או היכולות שלה גם אחרי שאלה נאמרים מפורשות. לכל פעולה או צעד יש הסבר קורקטי, אבל אין רגש שיגבה את הפעולה. גם המשפטים שיוצאים לדמויות מהפה נשמעים כמו ממלאי מקום זמניים שהתסריטאי כתב כדי לזכור איזה מידע צריך להעביר איפה – בעיקר כשהנשים מדברות ("אני לא מחפשת את אבא שלי בכל גבר שאני פוגשת". ואו מאמי, לא חשוד בכלל).

הדמות שמרגישה הכי אמיתית היא שולית לגמרי – ראש המוסד צבי זמיר בגילומו של אורי פפר, אחרי עבודת איפור רצינית. באופן אירוני, הפרטנר הקבוע שלו בסרט הוא גם הדמות הכי מאעפנה בסרט – טובי קבל בתור המפעיל של הגיבור, ישראלי בשם דני שמדבר במבטא לא ישראלי להכעיס ועונה באנגלית גם כשהבוס שלו, אשתו ובנו מדברים אליו בעברית.

תועפות איפור. "המלאך" (צילום: יח"צ)

ישנן הרבה שאלות לגבי אופיו החידתי של מרואן. מה הוביל אותו לרגל למען ישראל? האם הוא בכלל פעל לטובת מולדתו והפיל בפח את מעפיליו? אולי גם וגם? לכל השאלות המסתוריות האלה הסרט נותן תשובה ברורה ולא לגמרי משכנעת, אבל אין לו ממש יומרה לדיוק היסטורי, והוא גם לא בדיוק חקר דמות, למרות שזה מתבקש כשעוסקים באישיות אניגמטית כמו זו. "המלאך" הוא יותר מהכל סרט טלוויזיה קל לעיכול, נוח לבהיה לא מחייבת, שיתאים במיוחד לצופים ישראלים שכבר מכירים את הבסיס ההיסטורי (מה זה יום כיפור, מי זה קדאפי ומה הקטע עם סאדאת). אין לו יותר מדי ערך מוסף.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד