ברשימת המפיקים של "מייקל" מופיעים שישה אנשים ששם משפחתם הוא ג'קסון – ארבעת אחיו, אחותו לה טויה ובנו פרינס. מעליהם ברשימה מופיעים סוכנו ג'ון ברנקה, ומנהל עיזבונו ג'ון מקליין. מייקל עצמו מגולם בסרט על ידי אחיינו ג'אפר, בנו של ג'רמיין. ביוגרפיות מוזיקליות המופקות על ידי מקורבים – כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" – נוטות להציג גרסה משופצת של הגיבור. אבל "מייקל" הולך רחוק יותר. זה לא סרט, זה מפעל טיהור.

>> אימה בפלאנט איילון: שבעה ילדים הרסו את הסרט. יתכן שהוא טוב
>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה

על התסריט חתום ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "סקייפול") ועל הבימוי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), אבל נראה שהם היו נתונים בסד שנקבע על ידי צוות ההפקה, שדאג לא לפגוע בביצת הזהב. כתוצאה מכך, "מייקל" מציע תיאור מאוד חלקי של חייו של מלך הפופ מגיל 10, כשהיה הכוכב של הלהקה המשפחתית "חמישיית הג'קסונים", ועד הקונצרט שנתן בלונדון ב-1988, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום "Bad". למה דווקא הקונצרט הזה? כנראה משום שהמפיק המרכזי של הסרט הוא גרהם קינג הבריטי, שהפיק גם את "רפסודיה בוהמית". הסרט נפרד ממייקל בגיל 30, ולא מספר מה קרה אחר כך. זאת אסטרטגיה ברורה להימנע מאזכור שלל השערוריות שהכתימו את דמותו בחייו ובמותו, ובראשן יחסיו המפוקפקים עם הילדים שבהם הקיף את עצמו.

סיפורי כוכבות לרוב ניחנים בתבנית הנרטיבית המוכרת של עלייתו ונפילתו (לרוב לסמים וסקס מזדמן), ועלייתו החוזרת של הכוכב. כשעוצרים בגיל 30 אנחנו נשארים רק עם סיפור עלייתו ועלייתו (בלי כל רמז למערכות יחסים עם בני או בנות זוג). את המשבצת של "נפילתו" ממלאת באופן חלקי התאונה על הסט של צילום פרסומת לפפסי קולה ב-1984, שגרמה לו כוויות בגולגולת ושלחה אותו לבית חולים. אבל זה אירוע לא דרמטי והוא אינו נובע מאישיותו של הגיבור.

מייקל מוקף בסרט באנשים נפלאים שרק רוצים לעזור לו להגשים את עצמו, בהם מייסד מוטאון ברי גורדי, המוזיקאי קווינסי ג'ונס, וכמובן מפיק הסרט ג'ון ברנקה (בגילומו של מיילס טלר). לצורך עיצוב הקשת הדרמטית, יש בסרט נבל אחד שמצר את צעדיו – אביו ג'וזף, המגולם על ידי קולמן דומינגו. ג'וזף (שהלך לעולמו ב-2018 ואינו יכול להתלונן) מוצג כמי ששלט במשפחה ביד רמה, החטיף למייקל מכות וסירב לשחררו לקריירה עצמאית. זאת דמות חד מימדית ולא מעניינת, ודומינגו נתקע על תו אחד. אמא קתרין (ניה לונג) מנסה לסוכך על בנה, וארבעת האחים הם לא יותר מסטטיסטים – עד סוף הסרט לא תבדילו בין ג'רמיין, מרלון, ג'קי וטיטו. יש לציין שהאחות ג'נט נעדרת מהסרט, ואף השמיעה עליו ביקורת קשה, כמו גם בתו של מייקל, פריס, שהעלתה ציוץ בו טענה שמדובר בפנטזיה שאינה מייצגת את האמת.

אז מה יש בסרט? הרבה להיטים המבוצעים בשלמותם, והרבה חיות פרא (דיגיטליות), בהן שימפנזה, למה וג'ירפה. מתברר שמייקל הבודד קנה אותן כדי שישמשו לו חברים. יש גם כמה סצנות שבהן מייקל הבוגר הולך לשמח ילדים בבתי חולים. התמונות האלה, שנראות כמו חלק מקמפיין של פוליטיקאי, מציגות אותו כמעט כקדוש – לפחות ביחסיו עם ילדים. כאמור, מפעל טיהור.

אפשר היה לקוות שהסרט לפחות יתרום משהו להבנתנו את האמנות של מלך הפופ. אחד הסיקוונסים היותר סוחפים מוקדש להקלטת הווידאו קליפ של הלהיט האימתני "Thriller", אך גם הוא מגלה לנו מעט מאוד על תהליך היצירה. בין השאר, הסרט מעלים את תרומתו של הכוריאוגרף מייקל פיטרס, ומייצר את הרושם שהכוריאוגרפיה היא של ג'קסון.פרט לשוט אחד של רגליו של ג'קסון, גם לא תלמדו דבר על ה"moon walk" המזוהה איתו. שלל רקדנים שחורים ביצעו את הצעד הזה עשרות שנים לפניו, אבל הסרט לא מראה לנו את ג'קסון מתבונן בהם ומתרגל. במקום זאת אנחנו רואים אותו צופה עם אמו ב"שיר אשיר בגשם", וסרטים לבנים נוספים, ונרמזים שאת ההשראה שלו הוא לקח מהם.

ביל ביילי מבצע את ה-moonwalk ב-1955:

צבע עורו של ג'קסון (לפני שהתחלף בגלל מחלת עור, כפי שהסרט רומז בשלב מוקדם) בכל זאת מוזכר בסצנה אחת, שבה הוא פוגש את נשיא תקליטי סי.בי.אס וולטר יטניקוף (מייק מאיירס, שגילם תפקיד דומה ב"רפסודיה בוהמית"). יטניקוף טוען שב-MTV לא משדרים אמנים שחורים, וכך מעניק לסרט ולמייקל קמצוץ של רלוונטיות חברתית, ברמה של סימון V במשבצת.

לזכותו של הסרט אני יכולה לציין רק את הופעותיהם של ג'אפר ג'קסון בן ה-29, ושל הילד ג'וליאנו קרואה. שניהם דומים למייקל, רוקדים כמותו, ונשמעים כמותו, ומצליחים לעצב דמות כמעט נוגעת ללב של ילד מחונן שמתקשה להתבגר, ומזדהה עמוקות עם דמותו של פיטר פן. אבל מעבר להצגתו כילד בודד, דמותו של מייקל ג'קסון נותרת עמומה ובלתי פתורה.הביקורות האיומות ש"מייקל" כבר הספיק לגרוף בחו"ל לא ימנעו ממנו לשבור קופות. רק קחו בחשבון שלצידו "רפסודיה בוהמית" נראה כמו סרט כן, עמוק ומורכב.

2 כוכבים
Michael בימוי: אנטואן פוקואה. עם ג'אפר ג'קסון, קולמן דומינגו, מיילס טלר. ארה"ב 2026, 127 דק'

• ביקורת סרטים
• מייקל ג'קסון
• ביוגרפיה
• מוזיקה שחורה
• פופ