הגיע הזמן שתכירו את אמן המחתרת בן ה־80 שניזון מזלזול

את מיכאיל גרובמן אפשר למצוא לאחרונה בלא מעט חללי אמנות, אבל סביר להניח שגם חובבי האמנות האדוקים לא ממש שמו לב לזה. גרובמן כבר רגיל לזה, כך נראית הקריירה שלו עוד משנות ה־70 המוקדמות, מאז שעלה לארץ מרוסיה עם אשתו אירינה (אירקה) ושני ילדיו: לטי, היום מפיקת סרטים בהוליווד, ויאשה, ראש הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.

במוסקבה גרובמן נמנה עם הגל השני של אמני האוונגרד הרוסי. הקבוצה ראתה את עצמה כממשיכה של מלביץ' ושל קנדינסקי. הם חיו חיים בוהמיינים שאותם תיעד גרובמן בספר "לוויתן" מ־2002 (זהו גם שמם של עיתון וקבוצת אמנים שייסד בארץ). השמועה על הקבוצה הסוערת והמסתורית עשתה גלים במערב והפכה אותם לאמנים מבוקשים ברחבי העולם, ביקוש שהולך וגובר לאחרונה עם גל תערוכות לציון 100 שנה למהפכה הבולשביקית.

עבודה של מיכאיל גרובמן

עוד כתבות מעניינות:
היחסים בין הצילום לפיסול מקבלים עומק חדש
הציור הריאליסטי המושמץ נחגג מחדש, וזה קשור לספה שלכם
הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך בן לילה לכוכב

את ההצלחה הבינלאומית שלו גרובמן ניהל החל משנות ה־70 בישראל, ופה היו לו יחסי אהבה־שנאה עם הממסד האמנותי שהסתכל עליו בחשדנות. אמנם את דריסת הרגל הראשונה שלו בארץ עשה בתערוכה במוזיאון תל אביב, זמן לא רב אחרי עלייתו ("נפגשתי עם מנהל המוזיאון, ד"ר חיים גמזו. בהתחלה הוא אמר שאין לו מה לעשות איתי, אבל במקרה היה על השולחן שלו כתב עת איטלקי והעבודות שלי התפרסמו בו. הוא ראה את התמונות ומיד אמר 'עושים לך תערוכה'"), אבל התעקשותו על אמנות אחרת, שלא הולכת עם הזרם המרכזי, אמנות עמוסה בסימבוליקה יהודית משולבת בפולקלור רוסי וברעיונות אוונגרדיים, דחקה אותו לשוליים. הוא שיחק את המשחק, סוג של אמן־פילוסוף מרדן. "אף אחד לא ידע איך לאכול אותי, אבל אני מאוד אהבתי את היחס המזלזל, כי ידעתי איפה נמצאת האמנות העכשווית", הוא אומר.

בימים אלו אפשר לפגוש את גרובמן בשלוש תערוכות: במוזיאון ישראל הוא מציג בתערוכה המדוברת והמקיפה על האוונגרד הרוסי, "הניצחון על השמש", שמתחקה אחר שלוש תקופות מכריעות באמנות ברוסיה במאה ה־20. בחדר הסמוך, בתערוכה "מניפסטו", הוא מציג את מנפיסט הלוויתן שלו, שבו הוא קורא ליצירת אוונגרד יהודי. וביום חמישי (11.4) הוא פותח תערוכה בגלריית הלובי עם מבחר עבודות מאוסף האמנות שלו, שלו הוא קורא "מזדיינים" ובמרכזו – אתם כבר יכולים לנחש. אפשר למצוא שם עבודות חושניות וארוטיות בעיקר של אמנים רוסים שאותם הוא אוסף בלהט כבר שנים (את חלקם הבריח מרוסיה כשעלה לארץ), וגם עבודות של אמנים ישראלים שבהן לקח חלק: "סימן", סרט מכונן של ז'אק קתמור מ־1974, שנעלם באורח מסתורי ונמצא לאחרונה על ידי אורי דרומר, ו"עבודת הווידאו של הקבורים בחיים" של רועי רוזן מ־2013, שבה הזוג גרובמן מציג את עצמו כמי שנפל בשבי קבוצת אמנים אנרכיסטים.

עבודה של מיכאל גרובמ

"גרובמן הוא פיגורה מעניינת ובולטת", מציינת טניה סירקוביץ', אוצרת התערוכה "הניצחון על השמש". "הוא גם אמן, גם פילוסוף, גם משורר וגם תיאורטיקן. הוא שייך לקבוצת אמני מחתרת נון קונפורמיסטים שהתנגדו לסגנון הריאליזם הסוציאליסטי שהתגבש אחרי מות סטלין. הוא היה זה שטבע את המושג 'אוונגרד שני' לקבוצה הזאת שפעלה ברוסיה, והוא היה בהם. חוץ מזה, הוא התחיל לאסוף אמנות אוונגרדית מגיל מאוד צעיר. יש לו אוסף חשוב מאוד של האוונגרד ההיסטורי וגם ארכיון גדול ונהדר, שם מצאתי מכתבים, צילומים ומאמרים חשובים ששימשו אותי לתערוכה".

גרובמן כבר בן 80, מתקשה ללכת, וגם הדיבור לא זורם כמו בעבר. הוא ממעט לעבוד בסטודיו שנמצא בקומה האחרונה בבניין מגוריו בסמטה ציורית ליד הים. אבל הסטודיו עדיין עמוס בעבודות, שלו ושל אמני האוסף שלו, חלקם חברים טובים. העבודות האחרונות שעשה מלאות דווקא בהקשרים מוסלמיים, למשל, קופסה שצבע באדום ועליה כתב ברוסית "כעבה אדומה".

על האוספים הגדולים והנדירים שלו הוא מדבר בעיניים נוצצות. "כשהגענו לארץ קיבלנו כמה פרוטות ממשרד הקליטה", נזכרת אירקה, שלקחה על עצמה את מלאכת ניהול מפעלו של בעלה ובמקביל עורכת את זרקאלו, כתב עת רוסי לתרבות ולאמנות. "אחרי שבועיים הוא הלך למכירה פומבית ועם כל הכסף וקנה אוסף של אמני בצלאל, בוריס שץ וכאלה. אף אחד לא התעניין בזה אז".

מיכאיל גרובמן (צילום: לובה אוסטרינסקי)

גם אמן וגם אספן – שילוב יוצא דופן. אצל הרבה אמנים כסף זו מילה גסה.
"קודם כל כסף זו לא מילה גסה", אומר גרובמן, "לעשות כסף זה מבורך. קולומבוס אמר שעם כסף אדם יכול להיכנס לגן עדן. חוץ מזה, אני לא סוחר אמנות, האוספים שלי לא למכירה. לפעמים אני נותן מתנה".

איזו אמנות אתה אוהב לאסוף?
"לאחרונה מעניינים אותי אמנים נשכחים, כאלו שלא מצאו את עצמם בהיסטוריה של האמנות. הציור האחרון שקניתי היה של צייר יהודי, מינצ'ן, שנרצח באושוויץ".

שלוש חברות קבוצת הברביזון החדש מציגות בתערוכת האוסף שלך. אפשר להגיד שהן הצליחו לעשות מה ששנים אתה ניסית – להכניס את האמנות הרוסית למיינסטרים.
"אני לא חושב שהן עושות אמנות רוסית. כשאני עליתי לארץ האמנות שלי הייתה יותר מדי עכשווית, לא הכירו דברים כאלו. באותה תקופה עלו לארץ הרבה אמנים רוסים שהיו מאוד שמרניים. אבל אחרי זה הגיע דור חדש של אמנים רוסים שלמדו בבצלאל ובאירופה. הם התחילו להתרחק מהאמנות המפגרת של הדור הקודם. בסופו של דבר, הכל נגמר בשאלה אם אתה משתייך לתרבות או לא".

← "מה עכשיו… חיי מין או מלכות השמיים?" מתוך אוסף מיכאיל גרובמן, הלובי לאמנות, ארלוזורוב 6 תל אביב, פתיחה: חמישי (11.4) 20:00

← "הניצחון על השמש: גלגולו של האוונגרד הרוסי", מוזיאון ישראל ירושלים, עד 10.6