הציור הריאליסטי המושמץ נחגג מחדש, וזה קשור לספה שלכם

בשנים האחרונות הציור חווה פריחה אדירה בסצנת האמנות המקומית. נכון, נהוג להספיד ולהחיות מחדש את הציור לפחות פעמיים בעשור, והדיון בנושא הציור חי או מת הוא כבר לעוס. בכל זאת קשה להתעלם מתנופת הציור שסוחפת את מוזיאוני וגלריות הארץ ולא נראית כאילו היא גוועת. בשלוש השנים האחרונות הוצגו לא פחות מארבע תערוכות גדולות שניסו לשים את האצבע על מגמת החזרה לציור, מדיום שעד ממש לא מזמן כמעט נעדר לחלוטין ממוסדות האמנות המרכזיים בארץ. גם בתי הספר לאמנות הפכו למפעלי ייצור משמעותיים של ציירים, ותערוכות הבוגרים השונות ברחבי הארץ שטופות בציור.

אפשר לקטלג בגסות את הציור בארץ בשנים האחרונות לשני זרמים עיקריים. האחד שייך לציור התל אביבי המודע לעצמו, שאימץ תחביר מתיילד, דל ו"דפוק" בכוונה. זה לא ציור קל לעיכול שמחליק בטבעיות בגרון. הוא לרוב תובעני, מורכב לפיצוח ובעל סמליות סתומה. בצד השני, כמעט באנטיתזה מוחלטת, עומדים הציירים הריאליסטיים (שלא ממש אוהבים את התואר הזה), רובם חיים מחוץ לתל אביב ויוצרים באופן כמעט מנותק מהמתרחש בביצה המקומית, אפילו מתנגדים לה. הם ממעטים להציג בתערוכות קבוצתיות, אם מבחירה ואם מפני שהם לא פופולריים בקרב אוצרים. בתוך הקליקה המסוגרת הזאת בתוך עצמה אפשר למצוא שני מוקדי עשייה מרכזיים: הסדנה לציור של ישראל הרשברג, שפועלת בירושלים מסוף שנות ה־80 ועם בוגריו נמנים ארם גרשוני, סיגל צברי ואלדר פרבר; ואסכולת העמק הצפונית של אלי שמיר שמעודד את התלמידים שלו, בין היתר פאטמה שנאן ומתן בן כנען, לצאת לטבע ולצייר בתוכו.

אמנון דוד ער, "המוות"

פאטמה שנאן, "Home"

עוד כתבות מעניינות:
הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך בן לילה לכוכב
איך הפך הצייר האגדי בוב רוס לאייקון של מילניאלז?
הצילומים שחושפים את הסוד המצמרר של מלון פאר בזיכרון יעקב

אחרי עשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד שכללו את הסוג הראשון והיותר "נכון" של הציור, בימים אלו מוצגות במוזיאון פתח תקווה ובמוזיאון תל אביב שתי תערוכות דגל שחוגגות את הסוג השני, הציור הריאליסטי (אמנם התערוכה במוזיאון פתח תקווה כוללת כמה אמנים "תל אביביים" כמו יערה אורן, נורית דוד ופסח סלבוסקי, אך הרוב המוחץ של המציגים בה הם מהצד הריאליסטי של המתרס). שתי התערוכות הן לא דבר של מה בכך. הציור הריאליסטי הוא אחד המושמצים באמנות זה יותר מ־100 שנה. הרי במציאות מפורקת שאין בה אמת אחת, איך אפשר לצייר בכלל מציאות כלשהי? הז'אנר הריאליסטי נושא על גבו גיבנת של אקדמיזם מנותק וארכאי, שמתנגד לכל מה שבא פחות או יותר אחרי רמברנדט. הציור הריאליסטי יכול ליפול לא פעם להתענגות אסתטית על הטכניקה המושלמת והדיוק בפרטים, שבעידן הצילום הדיגיטלי המהיר נראה שעבר זמנו.

אז מה בכל זאת יש לאמני הריאליה להציע? אם לשפוט לפי שתי התערוכות, הריאליזם הישראלי הוא ריאליזם אינטימי שאינו מנסה לשקף בהכרח מציאות חיצונית, חברתית או פוליטית, אלא לעסוק בעצמיות נפשית גועשת, שלא ממש קשורה לכאן ולעכשיו. במוזיאון תל אביב אלו בין היתר סיגל צברי עם ציורים שהופכים את המרחב הביתי למקום פואטי ורגיש; אורית אקטע הילדסהיים עם העבודות החושניות והנשיות שלה; פאטמה שנאן, הצעירה והמוכרת יותר בחבורה, שזוכה בשנתיים האחרונות להצלחה פנומנלית, עם ציורי השטיחים שהפכו לסימן ההיכר שלה. שטיחים מסורתיים שהיא מפזרת בנוף באקט של התרסה כנגד החברה הדרוזית; ורישומי השחור־לבן של עפר רותם, ששותל בתוך הקומפוזיציות ההיפר ריאליסטיות שלו דימויים דמיוניים של זרם תודעה.

מתן בן כנען, "ג'רמיה"

ארם גרשוני, דיוקן עצמי בגיל 50, שמן על עץ, 2018

בתערוכה במוזיאון פתח תקווה, שנוגעת בנושא האינטימיות בציור, אפשר למצוא בין היתר את ארם גרשוני, מי שהפך את ציורי הטבע הדומם למעשה של רוחניות טהורה, ידידיה הרשברג עם ריאליזם פנטסטי ויוסי מרק עם ההתנסויות הצבעוניות, הכמעט פוטושופיות, שלו. התערוכה במוזיאון פתח תקווה חלשה הרבה יותר מהתערוכה במוזיאון תל אביב, עם בחירת אמנים תמוהה ולא הומוגנית שאינה מצליחה לגרד את העומקים ואת החשיבות של ההתעוררות של הציור.

ויש עוד היבט לשתי התערוכות שמנפץ את האידיאליה הרומנטית של הז'אנר, והוא ההיבט הכלכלי. אין מה לעשות, הציורים הריאליסטים מוכרים הרבה יותר טוב מכל אמנות אחרת, הם נעימים לעין וקולעים לטעם הטוב של רוב האנשים שמחפשים תמונה יפה לתלות מעל הספה בסלון. מבט יותר קרוב בשתי התערוכות מגלה שמאחורי ההתעוררות של הציור הריאליסטי עומדים בעצם כוחות כלכליים שדוחפים אותו חזק קדימה.

ארם גרשוני, "בשר"

במוזיאון תל אביב הקלפים על השולחן. התערוכה מציינת עשור לתערוכות הפרס של פטרון האמנות הריאליסטית הבלתי מעורער, איש העסקים דובי שיף. סביר להניח שלולא שיף רובם המוחלט של האמנים המציגים לא היו זוכים לתערוכה מוזיאלית, אם בכלל. לעומת זאת, בראיונות הבודדים שנתן שיף בשנים האחרונות, מצטייר אדם שמרני שכל מה שמריח טיפה ניסיוניות ויציאה מהקופסה מחרידה אותו.

במוזיאון פתח תקווה המצב אינו שונה בהרבה. אוצרת התערוכה, ליזה גרשוני, היא אחת מבעלי גלריה עינגע ולא מעט מהטיקטים שמוצמדים לצד העבודות בתערוכה מסגירים את העובדה שהבחירות האוצרתיות שלה לא ממש תמימות. חלק לא מבוטל מהאמנים המשתתפים שאמורים לשקף את הלכי הרוח הציוריים של התקופה, הם אמני הגלריה שהאוצרת חפצה ביקרם. אין מה להתייפייף, האמנות זקוקה לכסף, אבל החיבור בין השניים צריך להדליק נורה אדומה בכל הנוגע לסוג האמנות שהוא מעודד.

← לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו, מוזיאון פתח תקווה, עד 9.6

← תערוכת פרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, מוזיאון תל אביב, ללא תאריך נעילה