אז אחרי שבעונה הראשונה היא הצליחה להשיג נתוני רייטינג טובים (יחסית לערוץ) ואפילו לקבל מועמדות לפרס האקדמיה – "מי זאת" חוזרת בעונה שנייה. סדרת המערכונים הנשית בכיכובן של מגי אזרזר, ג'וי ריגר, נועה אמית ואושרית סרוסי, שעלתה למסך באוגוסט 2024 עוד תוך כדי המלחמה, חוזרת הפעם לישראל של פוסט המלחמה – אבל ממשיכה באותו טון: פאן, פאן, פאן.

>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

וכידוע, גם בימי מלחמה אבל גם בתקופות שגרה, לא מובן מאליו לעשות כיף בטלוויזיה. בארץ, גם בתוך העידן הלכאורה פרוע שאנחנו חיים בו, בשביל כיף צריך סיבה. צריך נימוק, עיקרון סאטירי או ביקורת על החברה, כדי פשוט להצחיק. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא מתעלמת לחלוטין מכל המגבלות האלה. היא מצחיקה עד הסוף, באופן הכי אותנטי, ובלי לשים זין על שום דבר ואף אחד.

שני דברים תפסו אותי במיוחד בעונה הזאת: האחד הוא נוכחות גברית מוגברת על המסך. לא מעט שחקנים גברים (ביניהם, בין היתר, איתי זבולון, עומר עציון, ירמי שיק בלום וגיא אדלר) נכנסים פנימה, ובעצם נוכחותם מעשירים את הסדרה – לא רק בגלל הקומדיה שהם מביאים, אלא גם בגלל שבירת החוקים – אפילו בכל מה שקשור למונח "סדרה קומית נשית".

זו לא סדרה שמתארת נשים רק מסוג אחד או רק מהסוג הצודק. למרות שהיא נשית, היא לא בהכרח פמיניסטית במובן המקובל. יש בה נשים היסטריות, דפוקות, משוגעות, מניאקיות – בדיוק כמו שיש שם גברים כאלה. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא לא שיפוטית – היא צוחקת על כולם, גברים ונשים, בצורה שווה. וזה מה שהופך אותה לכל כך משחררת ולכזו שיכולה לגעת גם בצופים שאינם נשים (כמוני).

בסדרת מערכוני "זוג בשחיקה", למשל (אזרזר יחד עם עומר עציון, שממשיך את הפריצה מ"ארץ נהדרת"), האישה היא לא מלאכית והגבר הוא לא בן זונה בהכרח. שניהם קצת אבודים בתוך הקשר הזה, שניהם מנסים להעיר אותו בדרך המגושמת שלהם, שניהם מתעצבנים במהירות ועולה להם הדם לראש ושניהם ממהרים להתפייס כדי בכל זאת להישאר (רגע אחרי שנשבעו במזוזה שהם הולכים). האנושיות, במובן הזה, מנצחת את התפיסה של איך קומדיה נשית צריכה להיראות. וזה אדיר לא רק כי זה נכון, אלא בעיקר כי זה ממש ממש מצחיק.

ויש גם את אלמנט הכנות: "מי זאת" עובדת מצוין, זו העונה השנייה, בגלל שהיא לא מבלשטת. היא אומרת אמת על בני אדם, כולל את האמיתות שהם מנסים להחביא – מגזענות דרך חוסר ביטחון ועד מרדף אחרי לייקים ברשתות החברתיות. "מי זאת" היא המראה הטובה ביותר שיכולה להיות לחולשות שלנו – אבל לא באופן מתריס, אלא באופן חם. מחבק. כזה שמנסה להגיד לך – על משקל השיר של סנדרסון – ש"אחרים דפוקים איתך".

עוד כיוון מעניין שתפסה הסדרה הוא סוג של רוטציה (אם להשתמש במונח סטרייטי לגמרי מעולם הספורט): מגי אזרזר אמנם ממשיכה להיות הכוכבת של הקבוצה, אבל לאושרית סרוסי ניתן תפקיד הולך ומשמעותי יותר – כמעט שווה ערך לזה של אזרזר. גם ג'וי ריגר, שבעונה הקודמת קצת התחבאה והרגישה לי מכונסת מדי, פורצת כאן – היא לא קריקטורית כמו אזרזר וסרוסי, אבל כן מצליחה לגעת ולעשות את שלה בדרך עדינה יותר. וכשהיא נכנסת לנעליים של נגה ארז – זה עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

אם נשים בצד את כל התיאוריות, "מי זאת" מצליחה בעיקר שהיא מצחיקה מהבטן. לפעמים, הצחוק עצמו הוא הסיפור. המערכונים שלה כתובים היטב, מבוצעים בצורה נהדרת ומביאים למסך משהו שלא רואים הרבה: קומדיה סלפסטיקית, שטחית לכאורה, שמצליחה לעבוד ובדרך גם להגיד משהו. היא לוקחת את חוסר הביטחון המובנה שקיים בכל הצופים (לא משנה מאיזה מגדר הם באים), שמה אותו מעל פני השטח, ובדרך גם מרסקת אותו. בתקופה קצת מבולבלת וחרדתית (כמו כל החיים שלנו כאן), היא ממתק נהדר ששווה לקחת הלאה. לא יותר, אבל גם לא פחות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קומדיה ישראלית
• כאן 11