די למלחמה: לחיות על חרבנו לנצח? רוב הישראלים היו מעדיפים שלא

ב-1985 סטינג שר "אני מקווה שהרוסים אוהבים את ילדיהם גם". סטינג טעה. השאלה הנכונה היא עד כמה אנחנו אוהבים את ילדינו. ואם אנחנו אוהבים אותם מאוד, אנחנו חייבים לדבר רגע על "לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ". 289 יום לספירה ואנחנו לא מדברים על הפיל שבחדר. על בחירה שנעשתה בשמנו, ואנחנו, בעיוורון ועל אוטומט, הולכים לגזור על ילדינו את דין הנקמה על נקמה. למה? כי המשמעות של הסלוגן הפופולרי "התשובה להאג – ריבונות עכשיו" היא לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ. לנצח. ועזבו רגע ערכים ואידיאולוגיה. בואו נדבר פרקטיקה.

>> הנה זה קורה שוב: תל אביב נפגעת וגלי השמחה לאיד מתפרצים
>> כך הורדנו את העיניים מהכדור: גלית דיסטל אטבריאן אמרה מההההה?

הקטע עם לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ הוא שרוב הישראלים, לו רק היו נשאלים, מעדיפים שלא. למה? כי אנחנו מבינים את המחיר. בחיי אדם ובמחיר העגבניה. וכן גם בשכר דירה, ומע"מ, וחינוך והקשישה במסדרון ועוד ועוד. ואז תענו לי: "אבל אין ברירה! אנחנו מוקפים אוייבים שרוצים להשמיד אותנו! 7/10 לא לימד אותך כלום?!"; דווקא כן למדתי, אבל נשאיר את זה לסוף.

הקטע השני עם לחיות על חרבנו הוא שאפשר לא. מודה שהצד השני – לא חמאס, הסטרוקיות בע"מ – עושה עבודה ממש מצוינת כדי שכולנו נדקלם שאין ברירה. חמאס גם הוא עושה הכל כדי להוכיח שהאלימות עובדת. אז בואו נשים רגע בצד את סטרוק, חמאס, האגו הפגוע והערכים. רגע של אגואיזם ומחשבה רק על הילדים שלנו ועלינו: כטב"מ מתימן על תל אביב שלשום. מאיפה החותים הגיעו למסקנה שיעיל לפתוח לנו עוד זירה? מאיפה? הם הקשיבו לישראל. אנחנו, ישראל, אומרים את זה! הרבה לפני ה-7.10, כשחיזבאללה הקימו להם מאהל בתוך שטח ישראל ואנחנו דממנו, האויב הקשיב. הרבה לפני ה-7.10, כשקמה ממשלה ממוקדת מטרה, ללא נקיפות מצפון או כאבי בטן. חשבנו שהמטרה היא החלשת בג"צ או עילת הסבירות. הח'ותים הבינו. גם חמאס הבינו. רק אנחנו לא הבנו.

אחרי ה-7.10 ישראל דיברה בקול מאד ברור:
א. לא פלסטינים – לא מעניין.
ב. ישראל לא יכולה להילחם בכולם, אז סדר העדיפויות מאוד ברור ומופיע בסעיף א'.

זה אנחנו שלא מקשיבים.
ישראל פעלה בעיקר בשתי זירות: בעזה ובשטחים. בעזה – ברור למה (עזבו לרגע את ה"איך" ואת זה שכבר כמה חודשים רבים מאיתנו לא מבינים ממש למה או מה התוכנית. הכל בצד רגע). גזרות אחרות כמו לבנון, איראן, תימן זכו לתגובות סמליות. בצדק או לא, ישראל עושה רעש כמו מעצמת ענק, אנחנו אולי רוצים לחשוב שאנחנו יכולים הכל, אבל בסוף ישראל היא מדינה מוגבלת בכוחה. זה ברור לאוייבנו. זה ברור לנו. וזה גם אשכרה ברור לכל העולם שרוצה לעזור לנו – אבל לא בכל מחיר. העולם, בניגוד אלינו, רואה בטלוויזיה לא רק מה היה בשבת הארורה. אנחנו רואים בטלוויזיה מצגת פטריוטית, והיא חשובה, אבל היא שקר כשחלקים גדולים מהמציאות לא מופיעים בה.

בואו נציץ רגע לשטחים: סינוואר ממש רוצה שהאש תבער באיו"ש. פחות הצליח לו. הוא לא לבד ברצון הזה. העזרה הגיעה ממקום מפתיע (לנו זה מפתיע, לסינוואר פחות): ישנם ישראלים שרוצים שהאש תבער בשטחים. מוכנים להתאמץ בשביל זה. אם כבר למחוק את עזה, אז עוד טיפה ואנחנו מסכימים להגשים עוד חלומות של זו שמרגישה שקרה לה נס. אנחנו יודעים שיש ישראלים שעוסקים בטרור וכתוב להם "יהודי" בתעודת זהות. אנחנו רק מעדיפים ומתורגלים לא להסתכל לשם. מה לנו ולזה? נתרכז במה שטוב לנו.

 

ה-7.10 לימד אותי הרבה. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר ערבי זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה

 

הקטע השלישי הוא שבמציאות מה שלא ממש עובד לנו, חוץ מלחימה בו זמנית בכמה גזרות, זה דווקא השילוב הזה שקיים בשטחים: אנשים בלי זכויות לצד אנשים עם זכויות. ומצטערת לאכזב, אבל אנחנו לא מיוחדים. זה לא עבד לאף אחד לאורך זמן. האמת היא שהרבה מדינות ניסו כיבוש לאורך זמן. בכולן, אגב, רגע הפסקת הכיבוש הגיע כשהצד ללא הזכויות התחיל להגיב במה שהיום אנחנו קוראים לו טרור. גם אנחנו עשינו הכל כדי לסלק את הכיבוש הבריטי מפה. כולל טרור. גם האירים. גם השחורים בדרום אפריקה. בכל המקומות הללו לכולם היו נימוקים טובים למה הכיבוש הוא הכרחי. אבל אם לרגע נציץ בקין והבל נגלה שקנאה לא עובדת טוב לאורך זמן והיא מסוכנת.

כשחיים זה לצד זה אנשים עם ובלי זכויות, בסוף הקנאה, יחד עם תחושת "אין לי מה להפסיד", מגיע השלב הבא: טרור. ולא, אין פה קמצוץ של הצדקת טרור. רק הסתכלות מצערת על ההיסטוריה ועל ההווה. מאז השלום עם מצריים, גדולת אויבותינו עד הרגע לפני, הבנו שאפשר גם אחרת. גם ההסכם עם ירדן שורד. אולי לא שלום חם, אולי לא מושלם, כן חובה צבא הגנה חזק, אבל לא מלחמה.

ההבדל בחיי אדם ומחיר העגבניה בין מלחמה ל"לא מלחמה" הוא עצום. ושוב, אידיאולוגיה בצד, מי צודק בצד, אבל-הם-התחילו בצד. רק אגואיזם טהור: מה טוב לנו הישראלים? יש מי שמוכנים לחיות על חרבם לנצח, שמוכנים להקריב את ילדיהם, שרואים בזה גבורה. ואתם?

ה-7.10 לימד אותי הרבה. ידעתי לפני שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר זו לא הגנה. לדמיין שיש לנו יכולות שאין לנו זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה.

למדתי גם שנקמה לא עושה לי את זה, היא לא תחזיר את מה שנלקח. אנחנו נפסיד לכיבוש כמו שכל מעצמה כובשת הפסידה. השאלה מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל ללמוד את מה שמדינות אחרות למדו לפנינו (גם הן קודם שילמו ביוקר ורק אז למדו). אנחנו יכולים וצריכים להגן על עצמנו. לפעול יחד עם העולם נגד הטרור. לעשות עוד ועוד הסכמים של לא-מלחמה. לטפל במחיר העגבניה והזקנה במסדרון. אנחנו חייבים להבין שהראשונים להיפגע מהכיבוש הם אנחנו. הערכים והמוסר היהודי הם רק בונוס. ועוד אמת ברורה: העסקה שתשיב את החטופים רעה יותר מעסקאות להן סרבנו בעבר, וטובה יותר מעסקאות שיהיו על השולחן אם נסרב לזו. התאהבנו בנקמה ושכחנו את מחירה.
>> לילך ספיר היא מחנכת ומבעלי בר הפיקוק