כל כך סימבולי: הישראלים התנתקו מהמציאות. רק הסמלים נשארו

ממש כמו "טקס הזיכרון של מירי רגב" ו"מתקפת המנע על חיזבאללה", גם המאבק בעד-ונגד קמפיין "די לתל אביב" ובעד-ונגד "מחאת העגבניות" בפארק המסילה, הוא שיח תקשורתי שמנותב למאבק עקר על סמלים, תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות הקשה. המציאות כבר לא משנה. הסמלים חזקים ממנה
המציאות ואנחנו כבר לא. כל מי שחושיו חדים מבין את זה. מסכי עשן כבדים מסתירים את המהות מהציבור הישראלי, שניזון בעיקר מפייק ניוז ברשתות החברתיות ומתעמולה טלוויזיונית, כך שהכל קורה ולא קורה בו זמנית. יש מלחמה אבל אין מלחמה. יש דמוקרטיה אבל היא גם כבר קרסה בפועל. אין משטרה אבל היא עדיין מרביצה לאזרחים. יש חופש עיתונות אבל אין עיתונות חופשית חוץ מ"הארץ". יש חיים בכלל לא רעים בתל אביב אבל בפועל כבר אין אותם.
>> האהבה החדשה של הימין הקיצוני המוזר: סינמטק תל אביב
>> בחירות 2024: האם טיילור סוויפט יכולה להשפיע על הקמפיין?
זאת מציאות מפוצלת בסופר-פוזיציה, כשהאפשרויות מונחות זו מעל גבי זו, שקופות ומטשטשות. במצב סכיזופרני ופוסט-טראומטי כזה, אין פלא שהתחביב המועדף על התקשורת והציבור הוא עיסוק בסמלים – אמרנו תחביב? התכוונו מדליסטים של ספורט אולימפי – ובמהלך הסופ"ש האחרון אפשר היה לראות כיצד גם (ואולי בעיקר) ברגעים הכי קריטיים של המלחמה, קל לנווט את השיח הרועש של הפיד אל עבר מחוזות המבטחים של בעד-ונגד סמל כזה או אחר ולהעביר את הדיון מהמציאות אל הסימולקרות החזקות שלה, כשברקע מהדהדים בעוצמה תופי הטם-טם השבטיים.
בחמישי בלילה העלה העיתונאי יואב ריבק לרשתות החברתיות קטע וידאו מפארק המסילה, ובו נראים מבלים ליליים רוגמים בעגבניות פוסטר גדול של ממשלת החורבן. העגבניות הגיעו למקום בארגזים, מישהו דאג גם לפרוז'קטור שהאיר את הפוסטר היטב וכל מי שחי בעיר גיחך לעצמו מהדאחקה המחאתית (או עליה ועל מחירי העגבניות) והמשיך הלאה. אלא שלמחרת התעוררה מכונת הרעל והתברר שמדובר בהסתה מסוכנת נגד הממשלה והעומד בראשה ואפילו – מהרו והביאו את מלחי ההרחה הויקטוריאנים שלכם – נגד סמל המדינה שהתנוסס מעל המצולמים וספג כמה פגיעות עגבניה בעצמו.
הסערה התפשטה כמקובל דרך קבוצות הווטסאפ והטלגרם הקיצוניות שמופעלות בידי גורמים אנונימיים ו/או מזוהים עם נתניהו, ומשם הייתה קצרה הדרך לסופה של שנאה והסתה ולציוצים על כך ש"זרקו עגבניות על ראש הממשלה", כי הרי אין כל הבדל בינו ובין התמונה המסמלת אותו. הסמן והמסומן אחד הם, בשרו הוא הלחם ודמו הוא היין. בצד השני היו כמו תמיד מי שנזעקו לגנות את הפגיעה בסמלים ולהסביר שככה לא עושים מחאה או מנצחים בבחירות וצריך להיות יותר מנומסים וחכמים, כאילו המיצב הספונטני בפארק המסילה היה סמל למאבק השמאל העולמי כולו ונדבך מכריע בדרך לניצחון שאבד עכשיו.
התיאטרון המומחז הזה מתרחש לכאורה בעיקר בגבולות הרשתות החברתיות ורוב הציבור אפילו לא שמע עליו, אבל הוא גולש בקלות מחוץ להן אל תוך המציאות, בחזרה אל הסמלים שלוחצים לכולם על הטריגר. כבר למחרת ליל העגבניות הגדול קיבלו תושבי העיר תל אביב עוד פוסטר להתווכח עליו, הפעם בדמות אצבע בעין באמצע שדרות רוטשילד עם קמפיין השנאה השקרי "די לאנטישמיות בתל אביב" וילד ה-AI הדתי שעצוב כי אסור להתפלל בתל אביב. בסערה שפרצה אחר כך היה הכל חוץ מדבר אחד: המציאות.
אין או יש אנטישמיות בתל אביב? אין או יש קמפיין הסתה נגד תושבי תל אביב שממומן בכבדות על ידי עמותות הדתה? והרי גם "רוטשילד" הוא סמל, שם שותים אספרסו ואוכלים סושי, שני סמלים נוספים שאפשר להשיג עכשיו בכל מרכז מסחרי מקריית גת ועד מטולה (סליחה, לא מטולה, ויתרנו על מטולה) – כי "כמו שהגענו לסמל – נגיע גם אליו". הקמפיין כולו הוא חימום לקרב על הסמל "כיכר דיזנגוף" שהוא גם קרב על "יום כיפור בתל אביב" ועל "הפרדה מגדרית". עבור כל אחד מאלה יש המונים שישמחו להיאבק. לא היה אפילו צדיק אחד שציין את העובדה המציאותית הפשוטה: אין איסור על תפילה ציבורית בתל אביב. פשוט אין. זה כמובן לא משנה. המציאות לא משנה. הסמל חזק ממנה.
האירועים הנקודתיים והמקומיים האלה משתקפים גם בכותרות הראשיות על "טקס הזיכרון של מירי רגב", סמל לניצחונה של הממשלה על מתנגדיה, או ב"מתקפת המנע על חיזבאללה", סמל לזקפתנו הצבאית או סמל להפקרת הצפון, אפשר להתווכח על זה ימים באולפני הטלוויזיה וזה הרי בדיוק מה שנקבל. אירועים מתמשכים מתחום המציאות – כמו טרפוד עסקת החטופים בידי נתניהו, הכישלון המוחלט בניהול המלחמה והשגת יעדיה, ההפקרה המוחלטת של הצפון ו-700 החיילים שנהרגו על מזבח מחדלי הממשלה והצבא, פשעי המלחמה והחיילים שמתעדים אותם ומעלים בגאווה לטיקטוק – כל אלה אינם בתחום השיח התקשורתי. הם לא מטריפים את המקליקים והמצייצים כמו דימוי אחד מעצבן בשדרות רוטשילד.
המציאות היא אזרחים חטופים שגוועים במנהרות כמעט שנה אחרי שנחטפו בפיג'מות ממיטותיהם, ממשלת מחדלים שממשיכה לרסק את הכלכלה, לדהור עם ההפיכה המשטרית, לפגוע בביטחון ולשסע את העם לגזרים, אופוזיציה רפה ומחאה שלא מצליחה להפוך את האבל והייאוש לכעס, מלחמה שאין לה סוף ותוחלת, ולא מעט אנשים ששולפים מהמגירה את תוכניות ההגירה. המציאות קשה ומפחידה. המציאות מתנדנדת על סף קריסה. תביאו לנו מהר איזה סמל להילחם עליו לאיזה 24 שעות, עד הסימבול הבא.