מאז היווסדו של הפריים טיים הישראלי המסחרי, לפני 33 שנה, תמיד היו לו יחסים מורכבים עם הדבר הקרוי "המציאות". כשערוץ 2 קם, החדשות לא היו הדבר המשמעותי בו – הן היו התוספת מעל המוצר המרכזי, הבידור. זו היתה הקונטרה שלהם לערוץ הממלכתי שהסמל שלו היה חיים יבין ומהדורת "מבט" המעונבת.זה אמנם נשמע מוזר לצופים כיום, בתקופה שבה קיבלנו כברירת מחדל שערוצים מסחריים משדרים בעיקר חדשות, אבל פעם לא היה נהוג לשדר בגל פתוח. היו מהדורות מוגדרות בזמן, בדרך כלל קצרות מאוד (חצי שעה – משהו שהיום נראה כמו מציאות בלתי נתפסת), והן סיפרו לנו כל מה שהיה צריך לדעת.

>> מלחמה בשידור חוזר: האופוריה התחלפה בהבטחה לעוד דם ופחד
>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף

אם פעם ערוץ 2 הציע בעיקר בידור, העולם הזה לחלוטין השתנה. כל כך השתנה, שכשבתקופות חירום בוחרים לשדר תכניות בידור או ריאליטי – זה מרגיש לנו מוזר. כל כך התרגלנו לחדשות ללא הפסקה, שכשהערוצים המסחריים בוחרים לשדר משהו אחר – זה מרגיש לנו לא טבעי. לפעמים, אפילו מעורר כעס של ממש (אפרופו החזרה לשגרה בתקופה שלאחר שבעה באוקטובר).אבל שימו לב לתהליך המעניין: אחרי 7.10, לקח שבועות עד ששודר בפריים טיים משהו אחר שאינו חדשות. כשקשת ניסתה להחזיר את "הכוכב הבא", היא נתקלה בגלים של זעם. הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אחרי פרוץ המלחמה בעזה עלה לאוויר רק 18 יום אחרי המתקפה. ב"עם כלביא", פרק החירום של "ארץ" שודר אחרי שישה ימים. רף החזרה לשגרה השתנה וירד מאוד.

והנה, אתמול (שלישי) הפריים טיים חזר במלוא עוזו. ערוץ 12 שידר "המירוץ למיליון", ערוץ 13 השלים סוף סוף את חצי הגמר של "משחקי השף" ואפילו כאן 11 החזירו אותנו לשגרה עם "זהו זה". ארבעה ימים בלבד לקח למכונת הפריים טיים לחזור לאיתנה. איך זה קרה לנו? יש לכך, לדעתי, כמה תשובות.הראשונה היא ש"שאגת הארי", ברמת מצב הרוח הלאומי, שונה בתכלית מהטבח ההוא. השבת השחורה ההיא היתה יום של אסון שהשפיע נפשית על כל מי שחווה אותו, לא רק בקו הראשון אלא גם בעורף. הלב הישראלי ספג מכה כואבת ביום הזה, ולכן היה קשה כל כך לחזור לשגרה – לא רק לצופים, גם למי שמייצרים את התכניות. נדבקנו לחדשות כי היינו חייבים אותן, לכאורה, כדי לעשות לנו סדר בתוך הכאוס.

"שאגת הארי", וגם "עם כלביא", מתקבלות במיינסטרים הישראלי כאירוע הפוך לחלוטין. אירוע שאותו אנחנו יזמנו (יחד עם ארה"ב של טראמפ), ושבו הצד השני והדמוני של איראן הוא זה שחווה את האסון. היתה לנו אמנם טרגדיה קשה מאוד בבית שמש ונפילה קטלנית ומפחיד בתל אביב, אבל באופן כללי התחושה היא יותר אופטימית – בוודאי בהשוואה לתחושה הכמעט אפוקליפטית שחווינו אחרי הטבח בעוטף.

סוגייה נוספת היא העובדה שכבר אין חטופים בשטח האויב. אחת הטענות הגדולות לגופי השידור, כשהם שידרו "הכוכב הבא" או "האח הגדול", היא ההנגדה למצבם של החטופים: איך אנחנו יכולים לשדר משהו שמח ועולץ, בזמן שאחים שלנו נמצאים בשבי? ברגע שהסוגיה הזאת הוסרה מן השולחן, המצפון הרבה יותר שקט וחי יותר בשלום עם תכניות בידור בפריים טיים, גם כשהאש בוערת מסביב.כש"האח הגדול" עלתה לעונה חדשה סמוך למלחמה, היא נאלצה לפרסם אלפי דיסקליימרים והתנצלויות שלא עזרו לה מול הכעס הציבורי. זה היה אקט ציני שהרגיש ציני, ולכן עורר מחאה וזעם גדול. בשבת "האח" עולה שוב עם עונה חדשה. תרשו לי להמר שהפעם לא יהיו מולם לפידים בוערים.

ואולי דווקא להפך: הרי האתוס הישראלי תמיד ניסה להתחמם ולהתעודד בתקופות משבר דרך דברים קלילים יותר. הרי "זהו זה", שהיתה אתמול על המסך, היתה על המסך גם כשנפלו כאן סקאדים במלחמת המפרץ של שנות התשעים. מול טראומת הענק של ה-7.10, בידור בפריים טיים היה משהו מגונה. עכשיו? הוא ביטוי לחוסן שלנו. לא ישברו אותנו, ולא יעצרו לנו את החיים.

אבל יש גם סיבה עמוקה יותר, ש"הדג נחש" ביטאה אותה מצוין כשכתבה פעם "אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות". הגלים הפתוחים הבלתי נגמרים, נדמה לי, קצת נמאסו על הקהל הרחב. את המציאות אנחנו שומעים טוב מאוד (גם כשאנחנו לא ממש רוצים, אפרופו ההתרעות בטלפון והאזעקות הרועשות בחוץ). אם יעוף לעברנו טיל, נרד לממ"ד. אנחנו לא צריכים לחוות שוב ושוב את תחושת הכאוס על לופ. את אף אחד לא משרת לראות שוב את פטריות העשן – בין אם הן מטהרן או מתל אביב. למעשה, הן רק מנציחות את הטראומה.

ואולי, באופן סמוי, גם הרשתות מתחילות להבין את זה. במציאות שבה יש לנו בהישג יד את כל התוכן שבעולם, ואנחנו יכולים בהינף אצבע לערוק לנטפליקס, ל-HBO, לדיסני+ או סתם לאחד ממאות ערוצי הנישה שמציעים חברות הכבלים והלוויין – ערוצי הברודקאסט יודעים שאם הם רוצים לשמר את מדורת השבט, הם חייבים להתחיל לשדר דברים טיפה אחרים. רוצים בריחה? ניתן לכם בריחה כמה שתרצו. אפילו ריאליטי. רק תישארו איתנו.

בעיניי זה אפילו מבורך. הגלים הפתוחים לא עשו טוב לטלוויזיה, גם לא לחדשות. ההצפה של המסך במשדרים פומפוזיים, גם כשאין ממש על מה לדווח, לא עשתה אותנו חכמים יותר או מודעים יותר למצב סביבנו. להפך – היא רק גרמה לנו להתבנקר ולפחד. שום דבר לא יקרה אם הטלוויזיה תלמד קצת להרפות ממשדרי החדשות האינסופיים, גם אם זה לטובת בידור ואפילו ריאליטי – מושמץ ככל שיהיה, בטח כשהחדשות מעוותות לנו את תמונת המציאות במקרה הטוב ומייצרות מציאות אלטרנטיבית שקרית במקרה הרע.

האם זה מעיד על העתיד? כנראה שלא. במדינת ישראל, תמיד יהיו סיבות להחזיק גל פתוח ולא חסרות פורענויות שבגללן שוב יבטלו את הפריים טיים ונצטרך שוב לראות ראשים מדברים מחרטטים בחליפות והצהרות של דובר צה"ל. אבל מדי פעם, כמו אתמול בערב, הטלוויזיה מזכירה לנו שהיא יכולה להיות עוד יותר מאשר מגבר של חרדה. ובתוך כל הבלגן שסביבנו, זה היה כמעט מרענן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מלחמת איראן