הלם, שוק וזעזוע: "משחק הדיונון" היא הסדרה הכי אמיצה בטלוויזיה

בפעם הראשונה שראיתי את "משחק הדיונון" לא הבנתי מה מצפה לי. הזעזוע היה נוכח מהרגע הראשון שבו הגיבור שלנו, סונג ג'י הון, נעמד מול בובת ה"דג מלוח" הקריפית, והגיע לשיאו בסצינת כיבוי האורות המפורסמת. מהרגע הראשון השינה שלי התערערה. לא הפסקתי לחשוב על הסדרה, על טבע האדם ועל נזקי הקפיטליזם. גם אחרי הסוף הקצת צולע של העונה הראשונה, הסדרה נשארה לי במחסן של המוח ובכל פעם שחשבתי עליה נזכרתי בתחושת האגרוף בבטן שחוויתי בזמן הצפייה.

>> לא רואים בעיניים: דירוג 20 הסדרות הטובות ביותר ב-2024
>> תקשיבו טוב: 13 הפודקאסטים הישראלים שהכי אהבנו ב-2024

לעונה השנייה הגעתי כבר בלי הרבה ציפיות מאחר וברור שאפקט הזעזוע הראשוני לעולם לא יהיה חזק כל כך. בדרך כלל, סדרות כאלה ינסו לשחזר את אותו מרכיב שבצפייה הראשונה משך מיליוני צופים ברחבי העולם אל המסך. העונה השנייה של "משחק הדיונון" מצד אחד עושה בדיוק את זה, אבל מצד שני מבינה שאפקט הזעזוע לא יהיה אותו אפקט. 

בסוף העונה הקודמת ראינו את ג'י הון, המנצח של המשחקים, מחפש איך להיכנס למשחקים שוב. בפתח העונה החדשה – שלוש שנים אחר כך – אנחנו מגלים שהוא עדיין לא הצליח לאתר את המגייסים, אבל הוא משתמש בכספי הזכייה כדי לאתר אותם, להיכנס שוב למשחק ולעצור אותו אחת ולתמיד. כשהוא נכנס הוא מגלה שזה הרבה יותר קשה ממה שהוא חשב.

צריך להודות שגם בלי הקליף-האנגר, העונה הראשונה נתנה סיפור עם התחלה אמצע וסוף שהיה יכול להיגמר גם אחרי עונה אחת, אבל יוצר הסדרה, וואנג דונג-היוק, רצה להמשיך אותו. במחצית הראשונה של העונה עוד היו לי המון ספקות, במיוחד אחרי שני פרקים ראשונים שהיו ארוכים מדי. אפשר היה לקצר את כל הסיפור לפרק אחד ולהתחיל ישר מהמשחק. המזל הוא שהצילום והקומפוזיציה מספיק מעניינים כדי שהצופה לא יאבד עניין וזה תקף לגבי כל הפרקים – גם הרגעים המזעזעים ביותר מצולמים ביד אמן. לא ציפיתי לפחות מתוצר דרום קוריאני. יש שם זבל, זה נכון, אבל גם בקולנוע וגם בערוצי הטלוויזיה הקוריאנים אנחנו רואים עלייה איכותית מתמדת שהחלה בשנות ה-2000 המוקדמות.

כתוצאה מכך אנחנו רואים גם אקספרימנטים מעניינים, כמו ההחלטה לקצר את העונה לשבעה פרקים בלבד. זאת לא החלטה פופולרית, אבל עם איך שהעונה השנייה התגלגלה – אפשר להבין אותה. כך למעשה הופך "משחק הדיונון" לסיפור קלאסי בשלוש מערכות מבלי למרוח את הסיפור יותר מדי. לצופה המערבי זה אולי ירגיש לא שלם, אבל הסיום המוקדם מרגיש נכון.

גם הפעם יש דמויות מעניינות ומקרי מוות מפתיעים וכמובן – משחקים חדשים. הדמות הכי מעניינת שנוספה לקאסט היא דמותו של תאנוס, ראפר לא צפוי שעד הרגע האחרון נהנה מהמשחק. אנחנו מקבלים גם דמויות מעולות אחרות כמו יונג-באי, חברו של ג'י הון ולא האמנתי שאתחבר אליו, אבל בסוף העונה הוא הופך לאחת מהדמויות הכי אהובות עליי בסדרה. אפילו דמות משנית כמו אישה טרנסית שמתגלה כמומחית לכלי ירי ומכל הדברים שעידן ה-woke עשה, התמונה שלה עם נשק זה השירות לציבור הכי טוב שאפשר לעשות.

עם זאת, רק דמות אחת בסדרה נותרת מעניינת באמת וזה כמובן ג'י-הון. כשמסתכלים על תמונת הפרופיל שצילם בתחילת העונה הראשונה לעומת ג'י-הון של העונה השנייה, קשה לפספס את ההבדל. ג'י-הון הטיפש שלא היה לו דבר להפסיד לא קיים יותר. כעת הוא הרבה יותר רציני ואיבד לחלוטין את הלך הרוח השטותניקי בו הוא ניחן. אותו הלך רוח אמנם אבוד, אבל מדובר בדמות שלמה יותר שעברה תהליך גדול יותר וכעת יש לה מטרה אחת – להציל כמה שיותר אנשים.

קשה לתאר את העונה השנייה בלי לעשות ספוילרים, אבל זה הכרחי, כי זאת עדיין סדרה שעדיף להגיע אליה מבלי לדעת כלום. עם זאת, אני יכול להגיד שמיד בסוף הפרק השני הסדרה חוזרת לגדולתה ולמרות שאפקט הזעזוע וההלם קצת נעלם – זאת עונה שמספרת סיפור טוב ומפתיע במקומות הנכונים. נכון, הפתיחה קצת צולעת ואפשר היה להוסיף בכיף שלנו עוד איזה שני פרקים לטובת הנפח, אבל היא ככל הנראה סדרת הטלוויזיה הכי אמיצה שמשודרת כרגע, ללא פחד להרוג דמויות אהובות ועם המון תעוזה לנסות דברים חדשים שלא רואים בטלוויזיה. תנו לעונה השנייה הזדמנות, גם ככה העונה הבאה היא האחרונה, לא נשאר הרבה.