מתחת לצל של השמש: דרום תל אביב כמראה של המדינה. עכשיו הסרט

>> שלום הגר הוא היוצר והבמאי של "מתחת לצל של השמש", סרטו החדש שעולה לאקרנים ב-8.5, בכיכובם של איימוס איינו (זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים), חנוך וובה, נצנת מקונן, ערן איווניר וטטנה כבדה אספה (טרום בכורה הערב בסינמטק). הסרט מספר את סיפורו של מטקו, גבר אתיופי שמשתחרר מהכלא 15 שנה אחרי שרצח את אשתו ויוצא לחפש את בנו היחידי שהיה בן שנתיים בזמן הרצח. מטקו מגלה כי בנו עובד כזונה ממין זכר. הוא נזרק למציאות המנוכרת והמוזנחת של דרום תל אביב על כל העליבות והפשעים שמתרחשים בה.

>> "עד שתחזור" הוא משב רוח מרענן בקולנוע הישראלי // ביקורת
>> ישכח עם ישראל: איך ולמה שכחה הטלוויזיה את השואה // טור דעה

פעם, לפני הרבה שנים, לימדתי קולנוע בישיבה תיכונית.
הייתה לי כיתה קטנה, חמישה תלמידים שמיניסטים, כולם בני עולים מאתיופיה. עשינו הסכם: על כל סרט שהם בוחרים, אני מביא אחד מתוכנית הלימודים. ככה צפינו יחד ברמבו וצ'פלין, ואן-דאם וגודאר. עם אחד מהתלמידים נוצר קשר מיוחד. ידעתי שהוא מגיע מבית לא פשוט. אבא אלכוהוליסט. מכות. קבענו להיפגש אחרי הבגרות בקולנוע אבל יומיים לפני הפגישה קבלתי הודעה מראש הישיבה שהוא נרצח. במהלך השבעה, ראיתי את אביו יושב בצד החדר, מחבק את התמונה של הבן שלו. זה היה רגע שנצרב בי. והוא חזר אליי, שנים אחר כך.

"בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום, כולנו רוצים לתת, רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך", כתב נתן זך. אני ירושלמי, אבל הסיפור של "מתחת לצל של השמש" נולד בתל אביב והסרט מתרחש בדרום תל אביב. עיר של רחובות אפלים. 

מטקו, גיבור הסרט, משתחרר מהכלא אחרי שריצה עונש על רצח אשתו. העלילה לא עוסקת בסיבות לרצח, במאפייניו או במציצנות לרצח עצמו, אלא בתוצאותיו. מטקו יוצא לחפש את בנו, אותו לא ראה 15 שנה. הוא מוצא את עצמו מתמודד בעולם של זרות, גזענות, עוני, ובני אדם שעדיין כנגד כל הסיכויים מחפשים קרבה. מטקו מוכן לעשות הכול על מנת למצוא את בנו כדי לבקש סליחה ולהעניק לו את האהבה שמנע ממנו. נקודת הפתיחה שלו היא אנושית, גלובלית. אדם שחטא, נענש, רדוף אשמה והוא מבקש תיקון וגאולת הנפש.

באחת הסצנות הראשונות הוא מחכה בפינת רחוב לראות דירה. בעל הבית מזהה אותו, נסוג, אומר "כבר הושכרה". מטקו מבין למה. שואל איפה הוא שירת. "אני הייתי בגולני", הוא אומר. אבל השירות הקרבי לא משנה כאן כלום. לא כשאתה גבר שחור, מבוגר, בלי דירה, בלי תעודות. הוא מוצא לבסוף מקום אצל מבקשי מקלט מאריתריאה, האנשים היחידים שמוכנים לקבל אותו בלי פחד.

עלילת הסרט מתארת מציאות אנושית חברתית ותרבותית מורכבת וקשה. העלילה עוסקת באשמה, בגאולה, אבל גם במה זה אומר להיות בלתי נראה. אני מאמין שאפשר ללמוד הרבה על חברה דרך היחס שלה לחריג לזר ולחלש. אני מרגיש שדרום תל אביב הפכה למעין מראה של המדינה כולה, מקום שבו המדינה פוגשת את ההדחקות שלה: עובדים זרים, מבקשי מקלט, קשישים בלי ביטחון, נשים בזנות, בני נוער בלי עתיד.

מטקו הוא תזכורת. תזכורת לאדם שאיבד ומנסה להיאחז במה שנשאר.
המפגש של מטקו עם בנו, אחרי כל כך הרבה שנים, מכריח את שניהם להתעמת עם עברם ומאלץ אותם להעריך מחדש את חייהם ולהעניק להם משמעות מחודשת. חלק משמעותי מימי הצילום של הסרט היו בתקופת מגפת הקורונה. אנשים הסתובבו עם מסכות על הפנים ושמרו על ריחוק אחד מהשני. סגרים. בידודים. הכול העצים את תחושת הבדידות והניכור. 

אני מאמין שאנשים מורכבים והחיים מתנהלים ברובם בשטחים אפורים ואני מאמין ביכולת של הקולנוע להציב אלטרנטיבה. לפעמים קולנוע פשוט בא להישיר מבט, מבט אל עולם תרבותי שלא תמיד זוכה להתייחסות במסגרת העשייה התרבותית הישראלית. מה שניסיתי לעשות בסרט הוא לגרום לנו להישיר מבט לאנשים שחיים בשוליים. מבט ישיר ומבפנים שאינו מסתייג מביקורת, לעיתים נוקבת, אך מלווה תמיד באהבה ובחמלה. ואני מקווה שהקהל יצליח להתחבר ולהישיר מבט בחזרה.