נרקיסיסט, יפיוף ומחונן: קסבייה דולאן עושה את זה שוב
נער הזהב הקנדי חוזר למונטריאול כדי ליצור את סרטו הצנוע ביותר: "מתיאס ומקסים" הוא התשובה של קסבייה דולאן לשאלות שהוליווד לא שואלת. לכו לראות אותו בסינמטק
"אתה יכול לנשק את התחת הנרקיסיסטי שלי", צייץ קסביה דולאן בספטמבר 2013, בתגובה לביקורת ארסית שכתב מבקר ההוליווד רפורטר על סרטו הרביעי "טום בחווה", שבו גם גילם את התפקיד הראשי. בשנים הבאות הוא שיחק בסרטים של במאים אחרים, כמו "ילד מחוק" ו"זה: חלק 2", אך לא בסרטים שלו עצמו.
https://www.youtube.com/watch?v=79eMPVYZ6vc
לפני השלמת סרטו השביעי "מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן" – הראשון באנגלית ועם קאסט הוליוודי – הוא כתב באינסטגרם שלא ימסור אותו לפסטיבל קאן, כי נמאס לו מ"השנאה, הבריונות וההטרלה" שחווה שם מצד המבקרים. "יש שם קטעים שדומים למה שחוויתי בקאן", הוא סיפר לעיתון קנדי, "ואני חושש שאנשים יחשבו שזה פרויקט הנקמה שלי, אף שכתבתי את התסריט לפני חמש שנים". רוב הקולנוענים, גם האתאיסטים שבהם, היו מודים לאלוהיהם אילו זכו ליחס שדולאן קיבל בפסטיבלים – כל סרטיו עד אז זכו בפרסים חשובים, והוא צבר מוניטין של אמן מבריק ונועז, ומאוד לא מנומס.
דווקא ההרפתקה האמריקאית עתירת הכוכבים נתקלה בביקורות איומות, הגרועות בקריירה של נער הזהב הקנדי, שכתב וביים את סרטו הראשון בגיל 19. אז הוא ליקק את הפצעים, חזר למונטריאול, ויצר את סרטו הצנוע ביותר, והחשוף ביותר. כשם שעשה בסרטו הראשון, "הרגתי את אמא שלי", הוא שב וליהק את עצמו לתפקיד הראשי, ואת אן דורבאל לתפקיד אימו, אך הפעם הוא הכתים את פני האדוניס שלו בכתם לידה גדול, שנועד לרסן את הנרקיסיזם. זה עבד, והוא מגיש כאן את הופעתו הטובה ביותר.
דולאן מגלם את מקסים, ברמן כבן שלושים שעדיין לא מצא את מקומו בחיים. עוד תריסר ימים הוא מתעתד לעבור לשנתיים באוסטרליה, ועכשיו הוא מבלה עם חברים בסדרה של מפגשי פרידה. אחותו הצעירה של אחד מהם עושה סרט קצר במסגרת הלימודים, ומקסים מסכים להקדיש לה כמה דקות. כשהיא מבקשת ממנו להתנשק מול המצלמה עם חבר הילדות שלו מתיאס, השניים נרתעים, אבל כבר לא יכולים לסגת. אנחנו לא רואים את הנשיקה הזאת, והיעדרה יוצר ציפייה לשידור חוזר. כי משהו קורה למתיאס (גבריאל ד'למיידה פרייטס). בניגוד למקסים, הוא דווקא מסודר עם קריירה עסקית ועם בת זוג מקסימה. אבל הנשיקה מערערת אותו, ובימים שעד הנסיעה הוא מנסה לחמוק ממפגש חוזר עם מקסים, ומעצמו.
בעבר כתבתי כאן שהקולנוע של דולאן דחוס, שופע ומשכר חושים. הפעם יש פחות הפלגות סגנוניות (פרט לשני רגעים מוזיקליים עם שלכת ומדרגות נוסעות), והסרט מדלג בכוונה על כמה מהאירועים היותר דרמטיים בעלילה. העיקר הוא ההתמודדות של מתיאס עם התחושות החדשות שמתעוררות בו. הוא מוקף אנשים ורעש, ובתוך המהומה דולאן מאתר רגעים של התבוננות שקטה אל מתחת לפני השטח. אלה הרגעים הכי יפים בסרט.
דמותו של מקסים עמומה יותר. הוא סוחב על הגב את אמו האלכוהוליסטית והאגרסיבית, נבוך למול מבטו של גבר מזדמן – האם הוא מתבונן בו או בכתם הגדול שעל פניו? – ולא מתקן את הדודה כשהיא שואלת אם יש לו מישהי.
השעתיים של "מתיאס ומקסים" לא מאוד מגובשות, ויש שתי דמויות משנה צורמות – הקולנוענית הצעירה המעוצבת כקריקטורה גסה על דור ה-Z, ועורך דין מטורונטו שמתיאס נדרש לארח. אבל הדינמיקה במפגשי החברים שלפני הנסיעה כתובה ומבוימת מצוין, וכשהסרט מתמקד בקו הדרמטי המרכזי הוא עדין ונוגע ללב.
דולאן אמר בעבר שהוא רוצה לחזור לשחק ולכתוב לעצמו תפקידים נדיבים כמו אלה שכתב לאחרים – בעיקר לנשים – למרות שהוא יודע שאנשים ישובו לקרוא לו נרקיסיסט. "אני לא הולך לביים סרטים כל חיי", הוא אמר. "זה יותר מדי". נראה שזה מה שהוא ניסה לעשות כאן. ועדיין אני מעדיפה אותו כבמאי מאשר כשחקן, ואחכה בהתלהבות לסרטו הבא של הקולנוען המחונן.
★★★☆3.5 כוכבים
Matthias et Maxime; בימוי: קסבייה דולאן. עם קסבייה דולאן, גבריאל ד'למיידה פרייטס, פייר לוק פונק, אן דורבאל. קנדה 2019, 119 דק'; "מתיאס ומקסים" עלה להקרנות סדירות בסינמטק תל אביב