באמא שלכם, שחררו אותנו מהזום. מספיק קשה לכולם גם ככה

לחץ, לחץ, לחץ. בשלוש לפנות בוקר הוא הוגש בחסות איראן, כשישבתי בממ"ד, מחבקת כל אחד מהילדים.ות ביד אחת ומהדקת אותה חזק יותר בכל פיצוץ מטורף שהרעיד את הבית. בעשר וחצי בבוקר שאחרי, הוא הוגש בחסות מפגש הזום של כיתה ג' 3, במסגרתו התבקשה בת התשע להביא תוך 12 שניות משהו צומח שמתחיל באות ב'.

>> תרבות של סולידריות: בבקשה תפתחו את הלב ואת המקלט שלכם
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

באותו הזמן הייתי באמצע פגישת זום בעצמי, הגדול היה באמצע זום של כיתה ו' 1, ובל נשכח את העובדה שלא ישנו כבר כמה ימים טובים. זו כמובן לא הפעם הראשונה. מאז ימי הקורונה העליזים עוברות כל מערכות החינוך, עם הזמן באופן מהיר מאוד, למה שהם מכנים "למידה מרחוק". כשפרצה הקורונה במרץ 2020, הבן שלי היה בכיתה א'. את רוב השנתיים שאחרי, שכללו סגרים, בידודים, מחלות ובדיקות – הוא למד בזום. והנה, ברוך השם – הוא (ואף אחד מבני.ות השכבה שלו) לא יודע קרוא וכתוב. 

מאז חלפו מים, נגיפים וטילים בנהר; ואת סוף כיתה ו' – הימים האחרונים של ביה"ס היסודי – נגזר עליהם לבלות שוב, בלמידה בזום. הקטנה, מסיימת ג', אז זכתה בימיה רק להפיכה משטרית, מלחמה ועוד מלחמה בתוכה ועוד מלחמה בתוכה. אף אחד מאיתנו לא תכנן שככה ייראו החיים של הילדים.ות שלנו. וזה פאקינג לא מגיע להם.

 

כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד מדעים לכיתה ה' ולא אמורים לדעת

 

ועם כל זה, בהתחשב בכל הגורמים וכל המשתנים – אני סמוכה ובטוחה שמערכת שעות מלאה של למידה מרחוק כל בוקר זה *לא* מה שהם צריכים עכשיו. אני חלילה לא באה בטענות למורים ולמורות. מדובר בא.נשים חמודים שאני מעריכה ואף מעריצה לכל אורך ימי השנה, על המסירות וההשקעה והעבודה הקשה והבלתי מתגמלת והכוחות. הו, הכוחות. הבעיה היא במערכת, שכמו בהרבה מערכות אחרות במחוזותינו מנוהלת עקום, ללא תקציב וללא כוח אדם. וכמו שאני מוצאת את עצמי עורכת טקסטים על אוטומט כי למי בכלל יש כוח לחשוב עכשיו, כך גם בתי הספר מוצאים את עצמם חושבים על אוטומט, והאוטומט הזה אומר: ילדים בבית = למידה מרחוק.

אז למה זה כל כך מחרפן אותי? קודם כל – זה משתלט לנו על המכשירים. בהנחה שלא לכל ילד ביסודי יש בבית מחשב משלו, ולא כולם עוד בגיל של טלפון – זה מנטרל מאיתנו, אלה שעוד חייבים לעבוד מהבית, את האפשרות לעשות את זה במשך כמה שעות בכל יום. 

מעבר לזה – כמות ההתעסקות שנדרשת בחיבורים, ולינקים, וסיסמאות, וכן נפתח לי לא נפתח לי, וכן שומעות אותי לא שומעות אותי, והאם אני על מיוט – היא הרבה מעבר למה שיש ביכולותיי או בכוחותיי לספק. המוח שלנו גם ככה לא מתפקד, בואו ננסה את המעט שהוא עוד מסוגל לעשות להשקיע בדברים קצת יותר אקוטיים מאיך שמים רקע דינוזאור. 

והכי חשוב – כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד חשבון לכיתה ב' או מדעים לכיתה ה', וגם לא אמורים לדעת. נכון, כולנו נדפקנו, כולנו באותה הסירה. לא יקרה כלום אם לא יסיימו את תכנית הלימודים השנה. עדיף לעשות רגע פאוז, ולהמשיך מאיפה שהפסיקו כשבתי הספר יחזרו לפעול.

עם כל הנאמר, אני בהחלט מבינה את החשיבות של לאפשר לילדים לראות אחד את השני, גם אם זה דרך מסך, לשמור על איזשהו לו"ז או איזושהי שגרה ולהסיח את תשומת ליבם לרגע מזה שהכל קורס מסביב. אבל לטובת העניין הזה גם שניים-שלושה מפגשים כיתתיים של עדכון בשבוע יספיקו, בלי להעמיס במערכת מלאה ומטלות ושיעורי בית בגלים פרו. ואם כבר מפגשים – אפשר לקיים אותם בשעות אחר הצהריים. אנחנו גם ככה לא ישנים בלילה, ובשעות הבוקר סיכוי סביר הרבה יותר שההורים יצטרכו את המחשבים שלהם זמינים. 

שנת הלימודים גם ככה מסתיימת אוטוטו. את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבן שלי וכל בני.ות השכבה שלו כבר לא יחגגו; ואיתם כל שאר התלמידים והתלמידות בארץ, שאפילו את ההתרגשות שביציאה לחופש הגדול גזלו מהם. אז באמא שלכם, תנו להם לבהות במסכים כמה ימים כמו שאלוקימה התכוונה, לפני שאתם דורשים מהם מטלות. ובעיקר, שחררו אותנו ההורים מכאב הראש הזה. באמת שיש לנו מספיק ממנו גם ככה.