הפרישה של אחינועם ניני מאמ״י היא צעד אמיץ
האמנים שחותמים על העצומה נגד מירי רגב צריכים להבין שבשמם ניתן פרס מפעל חיים לאדם שלא היה מהסס לסתום להם את הפה. טור עורך של אלכס פולונסקי
כבר כמה ימים – מאז שפורסמה ב״הארץ״ התוכנית של משרד התרבות לגבש רשימת יצירות אסורות – מסתובבת ברשת עצומה בשם ״הרשימה השחורה – אנשי תרבות מסרבים לשתוק״. העצומה פומפוזית גם באיכות השמות המופיעים בה וגם במספרם. נכון לכתיבת שורות אלה נאספו בה כמעט 5,000 חתימות, אבל העצומה הזאת היא שארית מהקיץ האחרון, מכוונת בכלל לשרת התרבות מירי רגב, וגם כשלפני יותר מחצי שנה היו בה אלפי חתימות שום דבר לא
באמת השתנה. גם מי שיש לו מה להפסיד ישרבב פנימה את שמו, בין שזה מדאגה ואכפתיות אמיתית ליסודות הדמוקרטיה הנסדקים, ובין – למקרה שהדברים יסתדרו – כדי להיזכר כמי שהיה בצד הנכון של ההיסטוריה.
זה ממש בסדר, הגיוני ומובן, אבל אין בעצומות האלה, עד כה, שום דבר שמדגדג את הקונצנזוס. לכל היותר הן מעצבנות ימנים ונותנות נחת לשמאלנים, בעוד המציאות מתעוותת וממשיכה את דרכה במסלול אפל. דווקא עכשיו הבחירה של אחינועם ניני לפרוש מאמ״י (ארגון אמני ישראל) עקב ההחלטה להעניק פרס מפעל חיים לאריאל זילבר היא צעד אמיץ. לא בגלל ההשלכות שלו כלפי ניני עצמה – יהיו אשר יהיו – אלא כיוון שיש במעשה הזה יותר אקטיביות מאשר שרבוב שמה בעצומה.
אין הפתעה גדולה בכך שזילבר, שב־15 שנה האחרונות נרשמו תחת שמו לא מעט התבטאויות גזעניות, הומופוביות ונוטפות שנאה, נבחר לקבל את הפרס. כשבאמ״י אומרים שהם לא מערבבים פוליטיקה ואמנות, פיהם ולבם ופיהם – אפשר להאמין שאין חבר בוועדת הפרס שחשב אפילו לרגע להעניק לזילבר את הכבוד בגלל דעותיו החשוכות. אבל אותם אמנים שחותמים על עצומות, בשמם גם מחולק פרס למי שלא היה חושב פעמיים אם לסתום להם את הפה; בגלל הדעות, לא היצירות.
הבחירה להתנתק מארגון שהבחירות שלו לא תואמות את ערכיה היא לגיטימית, והקריאה לעשות כמוה אינה בבחינת סתימת פיות, אלא פשוט החלטה שלא להיות מזוהה, בשום צורה, עם מי שעומד מאחורי אמירות אנטי מוסריות. אפשר להמשיך לחתום על עצומות, יש משהו מנחם בלהיות חלק מקולקטיב צודק, אך בסופו של דבר יהיו אלה המעשים – נחרצים יותר או פחות מאלה של ניני – שיוכלו להביא לשינוי. אבל לא היא ולא אף אחד אחר יוכלו לעשות זאת לבד. ההירתמות המיידית לעצומות היא אמנם הבעת עמדה, אך היא לא תוביל לשום מקום, אין לה מטרות ויעדים. חתימות כבר לא עושות כותרות כמו פעם, לא מכנסים בעקבותיהן דיונים דחופים וספק אם מישהו מתקשה להירדם בגללן. את החתימות אפשר לחלק למעריצים.