כשאנחנו מילולית מדלגים בין אזעקה לאזעקה, איכשהו מצאנו לנו זמן לשמוח ממשהו טוב באמת. יש לנו שיר חדש לאירוויזיון. קוראים לו "מישל", והוא של נעם בתן, הנציג שנבחר לפני חודש וחצי ב"כוכב הבא". השיר, שלוש דקות בסך הכל להזכירכם, הוצג כמיטב המסורת במשדר ההצגה השנתי והחגיגי ששודר אמש (חמישי) ב"כאן 11".

>> איראן זה כאן: המלחמה סידרה ל"ארץ נהדרת" עוד רגע שיא מצמרר
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

אבל גם סביב השיר וגם סביב טקס ההצגה שלו, יש תחושה שמבצע "שאגת הארי" קצת שיבש לתאגיד את התכניות. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הצגת השיר התרחשה במשדר קטן ואינטימי יחסית שכלל כמה ראיונות וקפיצה לקטעי וידאו חיצוניים, הפעם הלכו שם על גדול. הסט של "הכוכב הבא" נבחר, קיבלנו לא פחות מארבעה נאמברים מוזיקליים (לא כולל קליפ העברת השרביט המסורתי), והתחושה היתה שרוצים לייצר כאן שואו – זה היה אמור להיות "מופע החזרה לחיים", אחרי שנתיים של בלדות עצובות סביב טראומת ה-7.10.

מה שקצת הפריע בדרך היו הנחיות פיקוד העורף – האולם, שכנראה היה אמור להיות מלא בקהל, היה ריק, וגם הנאמברים הרגישו קצת המוניים מדי בהתחשב באווירה הטיפה מדוכדכת שהצופים הגיעו איתה. התאגיד קצת טעה כשהחליט ש"דה שואו מאסט גו און". אפשר היה לצמצם קצת את הנאמברים ואת הג'זינג אפ (אולי לבחור שירים טיפה יותר אינטימיים), וזה היה הולם יותר את רוח הזמן סביב המלחמה מול איראן וגם קצת יותר מתאים לסיטואציה של המופע.

ואף על פי כן, לפחות בבחירת המנחה פגעו בול. הילה קורח המשיכה מהעונה שעברה והיתה מדויקת להפליא, הכירה במבוכה הגדולה של להגיש משדר כל כך פומפוזי בעיצומה של האש, וידעה לצחוק על זה כמו שצריך. המונולוג שלה בפתיחה וההגשה שלה לאורך כל הדרך היתה מקסימה – מלאת הומור, מלאת חן, קורח כמו שקורח יודעת להיות. לפחות במובן הזה, אפשר להעריך מאוד את הבחירה ואת המודעות העצמית. רק הערה אחת קטנה, הגב' קורח: ההישג של יובל רפאל הוא לא "חסר תקדים". היה תקדים, כי זכינו ארבע פעמים בתחרות הזאת. נו דיסריספקט.

משדר הצגת האירוויזיון השנתי מתחלק, כמו תמיד, לשלוש מטרות: השלישית, והפחותה בחשיבותה, היא להציג את השיר (גם ככה הרוב המכריע של הציבור ישמע אותו בספוטיפיי); השנייה היא ניסיון לתת פייט לאופ"א בשבירת השיא העולמי במשיכת זמן למרחק (או: איך לקחת שיר של שלוש דקות ולמרוח אותו על כמעט שעה ברוטו של טלוויזיה) – ובמקום הראשון, לדחוף כמה שיותר תכנים מהתאגיד כי זה המאני טיים.

אז מה היה לנו שם? החבר'ה של "מה שתגידו" זרקו הערות סרקסטיות (נחמד, אבל טיפה מאולץ), "קופה ראשית" תרמו את שלהם (במערכון שהיה מאוד מצחיק), בתן אפילו קפץ לביקור אצל רוני קובן, וכמובן שהשתמשו בבמה כדי לקדם את שידורי המונדיאל. באמת שהדבר היחיד שהיה חסר כדי להשלים סרייה זה שאיילה חסון והפאנל שלה היו זורקים קונספירציות שבתן בעצם משת"פ של היועמ"שית או חרטא אחרת. אם לקדם, אז עד הסוף.

אחרי כל משיכת זמן אפשרית, ניתנה הבמה לשיר עצמו, והאמת? באתי עם ציפיות נמוכות יחסית והופתעתי לטובה. "מישל", כמו נועם בתן, רץ חזק מאוד על הטיקט הצרפתי, אבל האמת היא שכמו בשיר של דנה אינטרנשיונל הוא "אומר צרפת אבל הוא די מרוקו". יש פה משהו מאוד מזרחי בוייב (אולי קריצה לצרפת של עכשיו), קצת ישראל (כינורות מזרח תיכוניים), קצת צרפתית, קצת אנגלית – במעין ניסיון לפגוע בכל הקהלים האפשריים עם משהו שיקלע לכולם, ודווקא שם השיר קצת הולך לאיבוד.

אבל "מישל" הוא שיר פופ טוב. הוא כיפי, הוא מזיז את הראש, הוא עדכני מאוד ברוח המוזיקה הצרפתית של עכשיו, והוא אמנם לא קצבי כמו שהובטח, אבל זו בהחלט עליית מדרגה (או שמא נאמר, עליית BPM) ביחס לשני השירים העצובים עד מוות ששלחנו בשנתיים האחרונות. אגב, עוד ספיח מעניין: יש בשיר הזה גם הרבה יותר עברית – בית שלם בתחילת השיר, אחרי שבשנים הקודמות קיבלנו לא יותר ממשפט בסופו. אולי גם זה סממן לשינוי.

הבלגן סביב איראן אמנם פינצ'ר את טקס ההצגה (ולכו תדעו כמה נזק הוא יגרום לנו כשיספרו את הקולות), אבל הנראטיב של ישראל ברור: זכרנו את מתינו, מחינו את הכאב, החזרנו את החטופים – ועכשיו זה הזמן שלנו להתחיל לדבר אירוויזיונית, לייצר שירים שנשמעים כמו יתר השירים בתחרות – יותר מזיזים, יותר גרוביים, פחות דכאוניים וגשומים. זה שיר אחר עם אופי קצת פחות אמריקאי וקצת יותר "ערבי", עם גבר שעומד בפרונט (לראשונה מאז מיכאל בן דוד, שכידוע לא נגמר משהו משהו), ועם ישראל שחוזרת לדבר בשפה של התחרות במקום לצעוק את המסר שלה.

האם זה יעבוד לנועם בתן? אני מהאסכולה שסוברת שכל הדיבורים על פוליטיקה הם די בולשיט. כששלחנו שירים טובים וכיפיים, זה תמיד עבד (למרות כל ההפחדות מה-BDSים, כולל בשנתיים של מלחמה בעזה – שבהן הגענו לנתונים מדהימים מבחינת אהבת הקהל). כששלחנו שירים לא טובים, צקצקנו על האנטישמיות. הפעם שלחנו שיר טוב וזה לכאורה אמור לעבוד. בכל מקרה, כל מה שהתאגיד יכול לעשות זה לשלוח את השיר הכי טוב שיש לנו – והם שלחו של יופי של שיר. כל היתר כבר תלוי באירופאים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אירוויזיון
• מלחמת איראן