נפילתו של דודו טופז: הסיפור שאי אפשר לספר

התקשורת הישראלית עדיין בטראומה. דודו טופז ז"ל (צילום: משה מילנר\לע"מ)
התקשורת הישראלית עדיין בטראומה. דודו טופז ז"ל (צילום: משה מילנר\לע"מ)

"תיק דודו טופז" הוא סרט תיעודי מרתק ונטפליקסי באיכויותיו, אבל סיפור הפסיכוזה של "הראשון בבידור" מתחיל הרבה קודם ויש סיבה טובה לכך שהטלוויזיה לא מסוגלת לספר אותו

20 בפברואר 2020

טלוויזיה היא רעל. לא מדברים על זה כמעט, כי אי אפשר להוכיח את זה באופן מדעי, אבל כל מי שעבד בטלוויזיה או בילה תקופה מחייו מול המצלמות יודע שזה נכון: היא מרעילה את משתתפיה לאט ובהדרגה כך שלא ישימו לב, ממלאת אותם בתחושת חשיבות עצמית מופרכת ותחושת עליונות מגוחכת, נרקסיזם פינת מגלומניה.  יש לו נוגדנים, אבל הרעל הזה ממכר: רק השבוע התבטא פרשן פוליטי בכיר לגבי עבודתו וטען ש"כשמשהו נאמר בטלוויזיה, אנשים מייחסים לזה כמעט קדושה". ככה זה בלה לה לנד.

הסיפור שמסתיים בנפילתו של טופז מתחיל הרבה קודם. הסיפור הזה לא יכול להיות משודר בקשת 12. גם לא ברשת 13. אפילו לא בכאן 11, כי ערוצי הטלוויזיה הם דמויות מפתח בעלילה האפית הזאת של טופז ולכן הפרספקטיבה שלהם מוגבלת

דודו טופז היה מלך הלה לה לנד הטלוויזיוני. ההתמכרות שלו לרעל הממסך הייתה קשה וארוכה. הוא הגדיר מחדש, בכל פעם מחדש, את עוצמתו האפשרית של הרעל הזה. במהלך העשור שחלף מאז מותו נדמה היה שרובנו מעדיפים להדחיק את המקום המרכזי שתפס האיש בתרבות הישראלית ואת השפעתו עליה. עכשיו, עם ההתעוררות בעניין בו לכבוד היארצייט העגול, אפשר להתחיל ולטפל בטראומה. והצעד הראשון הוא להכיר בטראומה.

האמת פשוטה: סיפור נפילתו של טופז הוא אבן דרך משמעותית ופצע קולקטיבי בישראליות, אבל את הסיפור במלואו אין מי שיספר. סרטו המדובר של חיים אתגר הוא פרויקט תיעודי מוצלח, דוקו מרתק ונטפליקסי באיכויותיו שמתמקד בפרשיית הנקמה המחרידה שהביאה על טופז את סופו ובחקירת המשטרה המבישה בחובבנותה שאיפשרה את כל זה, אבל הסיפור שמסתיים בקריסתו של טופז בריסוק איברים על קורבנותיו מתחיל הרבה קודם. 

הערב ב-21:15 אירוע טלוויזיוני יוצא דופן – תיק דודו טופז נפתח עם הקלטות וצילומים שנחשפים לראשונה."חשיפה עם חיים אתגר", מיד אחרי החדשות.

פורסם על ידי ‏קשת 12‏ ב- יום שבת, 15 בפברואר 2020

הסיפור הזה לא יכול להיות משודר בקשת 12. גם לא ברשת 13. אפילו לא בכאן 11, כי ערוצי הטלוויזיה הם דמויות מפתח בעלילה האפית הזאת של טופז ולכן הפרספקטיבה שלהם מוגבלת. במותחן הטראגי הזה הם דמות מתוסרטת שנתנה לכוכב רישיון להשתולל, העניקה גיבוי מוחלט ומלא לשיגיונותיו עתירי הרייטינג, ואף טיפחה להנאתה ולתועלתה את הפרסונה המוטרפת שפיתח ושכלל בעשור האחרון לחייו ("כי אני משוגעעעעע"). 

במשך יותר מעשרים שנה הכתירה אותו הטלוויזיה כ"דודו מלך ישראל", ההמונים העריצו, התקשורת סגדה לו ואף פמפמה בהתמדה את האפשרות שיעבור לזירה הפוליטית. בשום שלב אף אחד לא עצר אותו ואמר לו שזה רק סיפור

בשבועות שלאחר התאבדותו כולם דיברו רק על זה – על חלקה של תעשיית הבידור ביצירת המפלצת שפנתה על יוצריה – אך מאז התכווץ הנראטיב ומה שנותר ממנו הוא כוכב שהתפלפ באופן ספקטקולרי ובלתי נתפס. חשוב לעצור ולהבהיר: אין כאן האשמת הקורבן. אבי ניר מיהר לסיים את הפסיכוזה עתירת הרייטינג של "הראשון בבידור" כשנתיים אחרי שנכנס לתפקידו כמנכ"ל קשת. הוא עצמו הבין כנראה היטב שיש משהו מאוד לא בריא ביחסים שבין הזכיינית, הכוכב הגדול שלה בפריים טיים וצופיהם. אבל זה פשוט היה מאוחר מדי. 

במשך יותר מעשרים שנה הכתירה אותו הטלוויזיה כ"דודו מלך ישראל", ההמונים העריצו, התקשורת סגדה לו ואף פמפמה בהתמדה את האפשרות שיעבור לזירה הפוליטית. בשום שלב אף אחד לא עצר אותו ואמר לו שזה רק סיפור. בזמן אמת, יש לומר, גם ערוצי המדיה לא ידעו שזה רק סיפור ובוודאי לא שיערו שהם חלק ממנו. והם עדיין בטראומה. הכאה על חטא אינה אחד ממאפייני התקשורת בישראל (ומי שציפה שזה יקרה בדוקו שהופק על ידי קשת צריך להיבדק), אבל הם למדו מהטעות וטאלנטים כבר אינם מורשים להשתגע. לא יהיה עוד סיפור כזה.