נרקיס רעם, מהקולות המעניינים באינדי-ג'אז הישראלי של השנים האחרונות, תופיע השבוע (24.12, מרכז ענב) בפסטיבל בכורות תל אביביות. "בגיל 27, אחרי שנים שלא נגעתי בכלל במוזיקה, חזרתי לגיטרה והתחלתי לכתוב שירים. המוזיקה פתחה וריפאה פצעים והביאה ללידה מחדש" // טור אישי
נרקיס רעם (למה שלא תעקבו) היא זמרת־יוצרת וגיטריסטית, קול חדש ומסקרן בסצנת האינדי־ג'אז הישראלית. הסאונד מחבר בין עולמות הג'אז, נאו־סול ופולק, עם טקסטים אישיים בעברית שמכוונים ישר אל הלב. קול רך, גרוב חצוף ומרענן ונוכחות ייחודית כבר הצליחו למקד בה תשומת לב בהופעות ברחבי הארץ, כולל פסטיבל הג׳אז קווינטה ותוכניות רדיו כמו "דיבור מקומי" בכאן 88 וציפורי לילה עם יוסי פיין (המלך!) בגל"צ. כעת היא מגיעה למרכז ענב להופעה חגיגית עם להקה מלאה לציון שנה לאלבום הבכורה שלה, "אחיזה אחרת", בו היא חוקרת את גבולות הבדידות והאהבה, לצד שירים חדשים מאלבומה השני שבדרך. ההופעה תתקיים ב-24.12 בשעה 22:00 (כרטיסים כאן) במסגרת "פסטיבל בכורות תל אביביות הראשון" (24-30.12) שנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד
>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שלגמרי נמאס מהן ב-2025
>> סילבסטר ונובי גוד בתל אביב: 28 מסעדות לחגוג בהן סוף ל-2025
ישבתי עם חברה טובה שלי איוי לקפה, וסיפרתי לה שהציעו לי לספר על היצירה שלי ועליי. ישר חשבתי על זה שאני צריכה באמת להגיד ולספר. להיות כנה. הרבה יותר קל לי להגיד את האמת כשזה במוזיקה. הלחן והסיפור הכללי מרגישים כמו להיכנס לסיפור שמקריאים לך. כניסה לעולם מקביל, עם התחלה אמצע וסוף. משהו בכל הסטינג הזה הרבה יותר נוח לייצר כנות. אבל בטקסט אמיתי? שחור על גבי לבן? זה קשה. הבנו ביחד שעל זה אני צריכה לכתוב.
איוי אמרה – על זה את צריכה לכתוב. וכך יצא.
בזמן האחרון אני מרגישה שהחברה שלנו מתקשה להביא כנות. כזאת אמיתית, יפה, מכוערת וכואבת. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל עדיין יש משהו ששומר פנימה. המון הגנות, לא לחשוף מדי, לא להראות חולשה, לא להישבר. אנשים מסתובבים עם שריונות מפוארים שמצד אחד מגנים על הלב ומצד שני כולאים אותו. שלא תתפסו אותי מבקרת, אני איתם. שריון זה מנגנון חשוב. אבל יש בו דילמה מובנית: כמה הוא באמת מגן? וכמה הוא פשוט מונע מאיתנו להרגיש או להתחבר עם אדם אחר?
המורכבות הזאת הולכת יחד עם משהו רחב יותר. אנשים מחפשים חיבור אבל מפחדים להיחשף. רוצים כנות, אבל רק בתוך גבולות שלא יערערו את הדימוי שהם בנו לעצמם. וכשכואב לנו אנחנו כמעט מתנצלים על הכאב ואומרים "הכל טוב, יהיה טוב". כאילו האמת שלנו עלולה להיות כבדה מדי לאחרים או לעצמנו.ובדיוק במקום שבו המילים הרגילות מפסיקות לעבוד נולדת האמנות. יש איזה משהו שמאפשר שמאפשר חופש, חיבור אמיתי ואפילו ריפוי.
האלבום“אחיזה אחרת”נולד בדיוק מהמקום הזה.
לפני 3 שנים הייתי במקום שהחזיק המון בפנים, חלומות, מחשבות וכאבים. עשיתי שינוי גדול בחיי. עברתי פרידה מזוגיות של תשע שנים, סיימתי תואר בפסיכולוגיה ומדעי המחשב, ובגיל 27, אחרי שנים שלא נגעתי בכלל במוזיקה, חזרתי לגיטרה והתחלתי לכתוב שירים. החלטתי לשנות מסלול בחיי ולנסות להיות מוזיקאית. ככה אמרתי לעצמי גם – אני רק מנסה. חוויתי פרידה מכל כך הרבה דברים בחיי – בן זוג, מסלול חיים, מקצוע, חברים. ובעיקר מהתפיסה שלי כלפי עצמי. מצאתי את עצמי צוללת חזרה פנימה ולאט לאט שירים התחילו לבוא. המילים, המקצבים והלחנים, הכל הביא ביחד את מה שהרגשתי. התהליך הזה ליווה אותי והרגשתי שהאפשרות לכתוב, לנגן ולשיר, פתחה וריפאה פצעים. הביאה ללידה מחדש.
כל השירים נכתבו מהמרחב הזה. לא רק על סוף של קשר, אלא על רגעים שבהם רציתי להיות כנה, עם עצמי, עם מישהו אחר, אבל עוד לא הייתי מוכנה. כל שיר הוא סוג של ניסוי בכנות: בין הרצון להתוודות בפחד לבין הפחד להיפגע שוב.כשאי אפשר להסביר את הפער בין מה שקורה בפנים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול, היצירה הופכת למקום שבו הרגש יכול להופיע בלי התנצלות. השיר, הציור והסיפור – כולם מרחבים שבהם אפשר לפגוש פחד שלא הודינו בו, כאב שלא ניסחנו, געגוע שלא משתחרר, אהבה שכבר לא קיימת אבל עדיין מחזיקה אותנו, ומה לא בעצם. כל מה שחי, יפה ועצוב ביחד.
ובסופו של דבר זו לא רק הפרידה האישית שלי. אני מרגישה שזו תופעה של החברה שלנו. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל יש משהו ששומר פנימה. האומנות יוצרת עבורנו מרחב אחר: מקום בטוח לבדוק מה אנחנו מרגישים. אולי זו הסיבה שאנחנו כל כך נמשכים למוזיקה או לכל אומנות, כי היא מצליחה לומר את מה שאנחנו לא מצליחים לנסח לעצמנו.
ב-24.12 אני אופיע במרכז ענב בתל אביב בפסטיבל בכורות, עם עוד מוזיקאים בתחילת דרכם שעשו את הצעד האמיץ הזה. בהופעה שלי נחגוג את האלבום "אחיזה אחרת" ששינה את עצמי מבפנים החוצה. גם אם את או אתה לא תיקחו היום את הגיטרה או הצבעים ליד, אתם מוזמנים להופעה שלי ואולי להתחבר לעצמכם דרך אומנות של אחרים, שהיא בסוף של כולנו. אני באמת מאמינה שליצור זה הדבר הכי מדהים שיש לנו כאנשים בעולם הזה. ואני מאמינה ומקווה שכל אחד שאולי קורא את זה, יקח את עצמו לגעת באומנות שלו, לפגוש את עצמו, להרגיש חי ומחובר.