חיות בר: הכירו את הנשים שמנהלות לכם את חיי הלילה

הן מחזיקות במקצוע שנחשב גברי אך מתעקשות להביא את הוויב הנשי. לכבוד יום האישה הבינלאומי יצאנו לדבר עם בעלות ברים התמודדות עם לקוחות שיכורים וספקים שמחפשים מי חותם על הצ'קים. שש נשים שמובילות את חיי הלילה מספרות איך זה להיות אישה בעולם שכולו אלכוהול

קרול צבי, הגאולה. צילום: איליה מלניקוב
קרול צבי, הגאולה. צילום: איליה מלניקוב

קרול צבי, הגאולה

ההתחלה: "אני במקצוע כבר 17 שנה. התחלתי לברמן באלי אולי בגיל 20 וקצת, גרתי שנתיים ביפן ואז חזרתי לארץ. תכננתי להיות סטייליסטית ומעצבת חלונות ראווה אבל קלטתי שאני מוציאה יותר כסף מאשר מרוויחה, והחלטתי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב – לברמן. עבדתי שלוש שנים בננוצ'קה, ובבר קרולה הכרתי את מי שהיה בן זוגי. פתחנו יחד את הפרדיסו ואחרי כמה שנים את הגאולה. מאז אני כאן כבר כמעט שמונה שנים".

יום שגרתי: "בברים אין באמת שגרה. הימים תמיד מלאים בפגישות עם ספקים, ביורוקרטיה ועניינים שוטפים אבל אני מסדרת לעצמי את הזמן איך שנוח לי. בבוקר אני יכולה לבלות זמן עם הבן שלי בן השבעה חודשים, ובערב כשאני הולכת לעבודה הוא כבר ישן ולא מרגיש בחסרוני".

אוהבת לא אוהבת: "בעיניי ההנאה מבילוי היא משהו שקשה להתקיים בלעדיו, ואני אוהבת את זה שאני מוכרת בילוי. כשאנשים מגיעים לבר זה הפאן טיים שלהם והם שוכחים מהצרות. ההתעסקות עם סייד אפקטס היא הצד הפחות זוהר של המקצוע, אנשים שמשתכרים ושוכחים לשלם או נעשים קולניים. אני אוהבת לאפשר לאנשים לשחרר, אבל עד גבול מסוים".

אישה בעולם גברי: "כאישה יש לי כמה יתרונות, העיקרי שבהם הוא מולטיטאסקינג. אני יודעת לעשות כמה דברים במקביל ולא מונעת מאגו. כשיש עימותים אני יודעת להרגיע את הרוחות ומצד שני אני גם יודעת להיות קשוחה כשצריך. בתפקיד שלי צריך להיות אישה מסוג מסוים".

סוף הלילה: "בדרך כלל אני מסיימת באחת־שתיים. כשצריך לשחרר את הבייביסיטר אני חותכת הביתה, אבל כשלא אני קופצת לדרינק בסקסי פיש או בג'ספר ולפעמים מושכת עד הבוקר. אם כבר לתת בראש אז עד הסוף".

דרינק מועדף: "שבלי וצ'ייסרים של קראקן, רום מתובל עם ארומה מדהימה".

הגאולה

קטיפה אדומה: עוגות הרד ולווט הכי טובות בתל אביב

יופי טופי: כך תכינו טופי מלוח מושלם 

אריאלה לנדא, בית אריאלה. צילום: איליה מלניקוב
אריאלה לנדא, בית אריאלה. צילום: איליה מלניקוב

אריאלה לנדא, בית אריאלה

ההתחלה: "בגיל 15 התחלתי לעבוד במלצרות. תמיד אהבתי אלכוהול ונשאבתי למקצוע. המקום הראשון שלי היה המינרווה שפתחתי בשנת 1998 כמקום בעיקר לקהילה הלסבית, שהייתה אז ממש קטנה. המקום השני שלי, הג'ואיש פרינסס, היה אחד הברים הראשונים שהייתה בהם מוזיקה אלקטרונית כמעט כמו במסיבה כשברוב המקומות ניגנו אז רוק ופסיכדלי. כשהבניין נקנה נאלצנו לעבור ואז פתחתי את הג'ואיש 2 שהיה בו קצת מהכל. סגרתי אותו די מהר ויצאתי להפסקה של שנה וחצי, שבה היה לי ליין של מסיבות בשיתוף עם ריי הראל, חיי לילה אמנם אבל פחות בברים. את בית אריאלה פתחתי לפני שלוש שנים, קודם כל כי אהבתי את החלל עצמו: מקום שנחבא אל הכלים, לא על רחוב ראשי, וסלקציה טבעית של חבר מביא חבר. חזרתי לעשות את מה שאני מכירה ואוהבת וקל לי לשחות בחומר".

הקסם של הביזנס: "אני אוהבת את זה שכל ערב שונה מקודמו. האורחים שונים, הסיפורים שונים – הכל משתנה מערב לערב. זו עבודה רנדומלית".

יתרון נשי: "נשים מעורבות פחות באלימות. יש להן יותר יכולת להשקיט ולהרגיע אנשים שמגיעים לפעמים למצבים כאוטיים, לאו דווקא אלימים מבחינת אלכוהול אלא זקוקים למזור לנפש ולאוזן קשבת. יש הרבה אנשים שנוח להם לשפוך את הלב דווקא בפני אישה".

שיכורים וצרות אחרות: "אני מדברת איתם. מה עוד אפשר לעשות? (צוחקת). למזלי הרב בסיטואציות מפחידות נתקלתי אולי פעם או פעמיים בכל 20 השנים שאני במקצוע. לרוב זה יותר מעצבן ממפחיד".

ניהול בר כאישה: "כמו שאישה יכולה להוציא רישיון טיס ככה היא יכולה לפתוח בר. האישיו הוא יותר כלכלי מאשר מגדרי. אם יש למישהי כסף לפתוח בר, שתלך ותעשה את זה. יותר נכון לדבר על קפיטליזם ועל האפשרות לעשות מה שרוצים במסגרת היכולות הכלכליות".

סוף הלילה: "בסופי שבוע אני בדרך כלל במסיבות, בעיקר באלפאבית ולפעמים בבלוק. אני בבר עד הבוקר ואז במסיבה עד הצהריים".

דרינק מועדף: "פרנה בצ'ייסרים".

בית אריאלה

אמור דנדי, הטיארה. צילום: איליה מלניקוב
אמור דנדי, הטיארה. צילום: איליה מלניקוב

אמור דנדי, הטיארה

ההתחלה: "אני בכלל לא באה מהתחום ולומדת אותו תוך כדי תנועה. בעברי למדתי משחק, התעסקתי בתיאטרון פרינג' והתגלגלתי ליצור מיצגי רחוב שמשלבים תנועה, משחק ווידיאו ארט. אני לא אשת עסקים ממולחת אבל אני בעניין של אנשים, ורציתי לפתוח מרחב מאפשר ליוצרים ולאמנים אלטרנטיביים. הרעיונות הכי טובים תמיד עלו לי בסיעורי מוחות עם חברים ורציתי ליצור מקום כזה עם במה אלטרנטיבית, בסגנון סלון תרבות כמו בצרפת. את הטיארה פתחתי לפני שבוע ואני רואה אותו כמקום אקלקטי לציבור מעורב עם אירועים בתחומים שונים וקבלות שבת".

עולם גברי עולם נשי: "ברים הם תחום גברי מאוד אבל יש בו מקום לנשים. הגעתי לטיארה עם תקציב מוגבל והתחלתי לשפץ את המקום מאפס, כך שהמפגש היה כל הזמן עם גברים – קבלנים, שיפוצניקים, ספקים. למזלי חברים עזרו לי והגישה הגברית־אסרטיבית הייתה שם לאורך כל הדרך, אבל גיליתי שזו לא חובה. אם יוצא לי לבוא באופן רך ולהסכים לכל סוג של רגש – אני רואה בכך משהו מאוד מאפשר ומכיל, וכנראה גם נשי. יוצא שאני מקבלת עצות גבריות, למשל להיות קשוחה ולשמור את הקלפים קרוב לחזה, אבל מאחורי כל דבר עומד אדם. לכן אני לפעמים מרשה לעצמי לנהוג לפי הרגש, גם אם זה לא לטובת העסק. קשיחות היא לא אסטרטגיה מבחינתי ולא תמיד פתרון.

קשיחות רכה: "יצא לי להיתקל בלקוח אגרסיבי אבל התמודדתי איתו לא בקשיחות גברית אלא בקשיחות נשית. גבר אולי היה מאיים עליו ושם לזה סוף. אני הבאתי בקבוק אלכוהול ופשוט ישבנו ודיברנו. אני לומדת לשים גבולות ומאמינה שזה משהו שנשים יכולות לעשות, רק בצורה אחרת".

סוף הלילה: "המקום חדש ונמצא באזור לא משהו, באמצע השיפוצים של הרכבת הקלה, אז רוב האנשים שמגיעים הם חברים. אם מגיעים החברים השתיינים אני מסיימת את הערב עם כמות יפה של אלכוהול, ואם החברים הרגועים יותר אז הערב מסתיים ברגוע. בכל מקרה אני מעדיפה לסיים את הלילה בבר שלי".

דרינק מועדף: "גולדסטאר וג'נטלמן ג'ק, שלמרות שמו הוא וויסקי רך ועדין."

הטיארה, יהודה הלוי 49, תל אביב, כל יום 18:00-2:00

מיטל מועלם, אגנס. צילום: איליה מלניקוב
מיטל מועלם, אגנס. צילום: איליה מלניקוב

מיטל מועלם, אגנס

ההתחלה: "אני בתחום כבר 15 שנים יד ביד עם השותף שלי דני אשור. אנחנו חברי ילדות וזה היה החלום של שנינו. את הבר הראשון בהוד השרון פתחנו כשדני עוד היה בחופשת שחרור. התחלנו ממקום קטן, ואחרי שנה וחצי החלטנו לעבור למקום גדול יותר ולעשות את זה כמו שצריך. אגנס אבן גבירול נולד לפני שבע שנים, ולפני שמונה חודשים פתחנו את אגנס בלוינסקי. אנחנו גם מתעסקים עם מערכות מזיגה מתקדמות לבירה ובונים מערכות עבור ברים שיש להם ברזייה גדולה".

חלוקת עבודה: "בגלל המצב המשפחתי שלי אני נמצאת יותר מאחורי הקלעים. יש לנו יותר מ־40 עובדים ואני גם מנהלת את השיווק והמלאי, "עבודת יום" שצריכה להיעשות כדי שבלילה הכל יתקתק. דני מנהל את הצוותים באופן ישיר. החלוקה השתנתה לאורך השנים בהתאם לצרכים ולרצונות של שנינו. לא ויתרתי לגמרי על הלילה ושלושה־ארבעה ימים בשבוע אני עובדת בערב, אפילו שהיום שלי מתחיל בשש בבוקר וב־8:30 אני כבר במשרד. מבחינה זו השותפות שלנו קצת יוצאת דופן בעסקי הלילה".

השותף מסכים?: "לקח הרבה זמן עד שספקים, עובדים וגברים בכלל הבינו שיש לי סיי. השנים הראשונות היו מאוד מאתגרות, בייחוד כי הייתי צעירה. נתקלתי בסוכני מכירות שמחכים לראות מי באמת מקבל החלטות ואיך יכול להיות שאני חותמת על הסכמים וצ'קים. היו פגישות שבהן נאלצתי להתמודד עם שאלות אישיות, למשל אם יש לי חבר. לקח זמן עד שלמדתי לענות שזה לא רלוונטי. היום המצב כמובן שונה לגמרי משני צדי הבר. יש יותר סוכנות מכירות, יינניות וברו מאסטריות, ומצד הלקוחות החלוקה של בירה לבנים וקוקטייל לבנות כבר לא תופסת".

סוף הלילה: "מפני שיש לי משפחה אני חוזרת אחרי העבודה הביתה ומתפללת שבן הזוג שלי ער כדי להחליף איתו כמה מילים. אני משתדלת להגיע עד אחת בלילה חוץ מבימי חמישי, שאז הבנות מסודרות ואין דדליין".

דרינק מועדף: "ג'ין, בדרך כלל בומבי או הנדריקס, עם קצת קרח, קצת קמפרי ולימון".

אגנס

סיון לוי ודנה ינקילביץ'. צילום: איליה מלניקוב
סיון לוי ודנה ינקילביץ'. צילום: איליה מלניקוב

סיון לוי ודנה ינקלביץ', קיי

ההתחלה: דנה: "התחלתי לפני הרבה שנים כמארחת במישמיש והתגלגלתי לניהול. אחרי זמן לא רב קניתי עם שותף את השסק והוא החזיק שבע שנים עד שנאלצנו לסגור".
סיון: "מגיל 16 מלצרתי, ובשסק הכרתי את דנה שהייתה הבוסית שלי. לאחר שהשסק שחיינו ועבדנו בו נסגר, חיפשנו לפתוח מקום יחד. שתינו אוהבות את חיי הלילה וזה היה טבעי".

ככה זה כשיש שתיים: דנה: "אנחנו עושות הכל יחד בסוג של כוח נשי והרמוניה ומתנהלות בדרך שלנו. אין באמת חלוקת תפקידים".
סיון: "חיי לילה הם משהו גברי עם תדמית אפלה ואלימה ואצלנו יש משהו נעים".
דנה: "מי שמגיע לבר מרגיש שעומדות מולו שתי נשים. יש במקום שלנו משהו מכבד, לעומת ברים אחרים שמתנהלים קצת מתוך אגו ויחסי כוחות".

שוות ושוות יותר: דנה: "כנשים חווינו בעבר התנשאות, המעטה והקטנה בערכנו, אבל עכשיו אני לא מרגישה שמתייחסים אלינו בצורה שונה. אולי דווקא מעריכים שתי בחורות שעובדות וחיות בלילה, דבר שאינו נפוץ בנוף. היום, כשכבר מכירים אותנו, אנחנו לא צריכות להילחם ולהוכיח את עצמנו כל פעם מחדש".
סיון: "כבר קרה שביקשו מסתם אורח בבר לסגור חשבון כי חשבו שהוא המנהל (צוחקת)".

סוף הלילה: סיון: "חרתנו את הלייט נייט על דגלנו ואנחנו סוגרות בארבע־חמש בבוקר ולפעמים גם בשבע. באים אלינו ברמנים וצוותים של מקומות מהסביבה כמו הרצל 16 והברקפסט. אנחנו מקבלות אותם, משחררות, ואחר כך הולכות לנוח".
דנה: "כשאנחנו כבר סוגרות אין לאן ללכת כי הקיי הוא בין הברים האחרונים שנסגרים, אם לא האחרון שבהם. הבילוי היחיד שבא בחשבון בשעות האלו זה לעבור ב־AM:PM".

דרינק מועדף: דנה: "פינו גריג'ו עם קרח וסודה, ובימים שבא לי להתפרע סטולי רדבול".
סיון: "קוניאק הנסי נקי".

קיי