ישיבה בכיכר תהפוך אותי לעבריינית? שיהיה, השפיות חשובה לי יותר

בתוך חוסר התכנון והפוליטיקה הקטנה שמים הפוליטיקאים על המזבח את מצבנו הנפשי - עכשיו עם גזירת הסגר הלילי. לאדם שעובד כל היום ומעוניין לצאת ולו למעט - זה קריטי

פסטיבל ארט-אח בכיכר הבימה (צילום: תמרי גת)
פסטיבל ארט-אח בכיכר הבימה (צילום: תמרי גת)

אז כן, ייתכן שמדובר בצרות עולם ראשון: אני בחורה צעירה, בריאה ובסך הכל יציבה נפשית, אבל כדי לשמור על זה המדינה מכריחה אותי להפוך לעבריינית בעל כורחי. כיצד? ובכן, אתמול ישבתי לארוחת ערב עם חברים. פעילות שכיחה בחודשים האחרונים. בסוף יום של עבודה מהבית, מול מחשב ובעיקר לבד, אני מכריחה את עצמי לצאת ולהתנתק קצת. בזמן שאכלנו, צחקנו ושתינו, התחילו לבקוע מהטלוויזיה קולות שמדברים על סגר לילי. מושג שבמקרה הטוב נשמע שלקוח מסרטים פוסט-אפוקליפטיים ובמקרה הרע – מהחיים שלנו בתשעת החודשים האחרונים.

ומה לא היה לנו בתשעת החודשים האלה? סגר מלא, סגר חלקי, איסור מעבר בין ערים, היתר מעבר בין ערים, שיטת הרמזור, כישלון שיטת הרמזור, מותר לטוס לחו״ל, אסור לטוס לחו״ל, מותר חתונות, אסור חתונות, מתים, חולים קשה, חולים בינוני, מערכת בריאות שעלולה לקרוס ואז הגיע שוב החורף. הו, החורף – התקופה היפה הזו שבה הדיכאון נוהג להזדחל אט אט מהרגע שהשמש מרשה לעצמה, בחוצפתה, לשקוע.

השעה 16:30, כמעט 17:00, ואני סופרת את הדקות עד שזה יהיה לגיטימי להתחיל לתכנן את היציאה מהבית. זה הפך לטקס בפני עצמו – לאן אפשר לצאת? מה מביאים (מה זה פה, טיול שנתי?), לא לשכוח מסיכה. הבר הקבוע והמסעדה האהובה סגורים, ואיכשהו מסתדרים, כי המטרה מקדשת את האמצעים – צלחתי עוד יום בודד ומנוכר בעיצומה של מגיפה עולמית – ומותר לי להרגיש שאני בן אדם, ולו לקצת.

זוג מתחת למטריה במרכז ענב. גם זה בקרוב לא יהיה חוקי? צילום: שלומי יוסף
זוג מתחת למטריה במרכז ענב. גם זה בקרוב לא יהיה חוקי? צילום: שלומי יוסף

ובואו נשים רגע דברים על השולחן – אינני חיית לילה. השאיפות שלי אינן לצאת ולקרוע את העיר במסיבות מחתרתיות או ללקק משקופים בפלורנטין. אני רוצה לסיים את היום המעייף, הבודד (אמא, אני בסדר) ומלחיץ שלי בבקבוק יין עם חברים, אפילו סתם בבית שלהם. אני רוצה לצאת לדייטים, אחרי שמחשיך, בלי להרגיש שאני עוברת על החוק.

אלא שבתקופה הנוכחית, בעוונותיי, הפכתי לעבריינית כדי לשרוד. אני יושבת ערב-ערב מול הטלוויזיה (אני לא היחידה שעדיין עושה את זה, נכון?), ושומעת את ראש הממשלה, פרויקטור הקורונה ונציגים אחרים אומרים לי לא לצאת מהבית. שעצם היציאה מהבית היא סכנה. הם מדברים על חתונות לא חוקיות, על התקהלויות בישיבות ועל מסיבות של סלבס, אבל איך שהוא הם גם פונים אליי: בחורה ירוקה, שגרה בעיר ירוקה, עם דלת חומה, שלעבור את הסף שלה יהיה עבירה על החוק בין 19:00 ל-6:00 בבוקר בחודש הקרוב.

העיר הזו לא אמורה להיראות ככה. משהו לא בסדר איתנו

אז אני מקשיבה להם, מצקצקת ויודעת שלא תהיה ברירה – אני אצא מהבית כדי ליהנות מפיסת השפיות הקטנה שלי. לא הותירו לי ברירה. בישראל לא מדברים מספיק על בריאות נפשית. זה לא סקסי או פותח מהדורות. אבל בתוך חוסר התכנון המשווע, הפוליטיקה הקטנה ותחושת ה"בואו נזרום עם זה" – שמים על המזבח את שפיותם של האזרחים והאזרחיות. כדי להיות אזרחית שומרת חוק, החל ממחר בערב אצטרך לארוז תיק קטן, לקנות כרטיס טיסה לסיישל או לכל מקום אחר. הבימה זה לעבריינים, סורי.