העיר הזו לא אמורה להיראות ככה. משהו לא בסדר איתנו

רחבת בית הכנסת הגדול בצהרי שישי האחרון היתה כמעט ריקה מאדם. כמה עובדים מפורט סעיד הניחו סחורה טרייה על הספסלים, אלה שלרוב עמוסים בשעות האלה בלקוחות, תקליטים ומסבחה לימה. כעבור שעות ספורות לא נותר הרבה מהסחורה, אבל גם התעבורה האנושית הצטמצמה ביחס לביקור הקודם שם – זמן קצר לאחר שנכנס הסגר לתוקף. 

גם שלט שהוצב בכניסה לשישקו הסמוך, המבשר על הפיכת המקום להיכל תפילה כמחאה על ההנחיות האחרונות שאפשרו פתיחת בתי כנסת, נותר מיותם. אף לקוח או מתפלל שעשוי להעיד על שינוי הייעוד לכאורה נצפה בשטח. וזה לא שנדרש שכנוע רב שאכילת איקרה של שישקו היא חוויה דתית. 

מאז ערב ראש השנה יצא לי לשמוע בתקשורת לא מעט ביקורת על אוכלוסיה שמזוהה עם העיר. הוצב גם כתב בטיילת כמו בימים הטובים, מצביע על כמה אצנים ואדם או שניים בחוף. היו עוד כמה פעילויות שנערכו בחשאי, מתחת לרדאר, לו רק היה הכתב מניח את ידיו על הסטוריז שעלו משם, וואי וואי

כאן היה אמור להיכתב יומן אירועים קצר המתאר את הנעשה באחד ממרכזיה הרוחניים והחברתיים של העיר תל אביב, במהלך ערב ראש השנה האחרון שבו נכנסנו כולנו לסגר שני מחורר, לא שוויוני ונטול רציונל. סגר שאולי נחוץ בריאותית בשל העלייה בתחלואה, אך מוכתב על ידי הנהגה כושלת שהחלטותיה מוטלות בספק. הנחתי שמשהו ממילא יקרה. שתובנות כלשהן על אנשים בעיר ומחוצה לה ועל התקשורת ותפקידה יצוצו כתוצאה מרמת ההיענות.

וייבים של סרט אימה זול. רחבת בית הכנסת הגדול, השבוע (צילום: ספי קרופסקי)

למרות הממצאים הברורים בביקוריי הקודמים לא התעצלתי וניגשתי שוב לרחבה ההיא, זו ששימשה בשנים האחרונות כצומת מרכזי לחיים שלנו פה. זמן קצר אחרי ארוחת החג המצומצמת דידיתי באיטיות ובשמנמנות רק כדי למצוא אותה בדיוק כפי שהיתה: ריקה לחלוטין. וייבים של סרט אימה זול. 

גם אלנבי היה דומם למעט מספר שליחי וולט שדהרו על קורקינטים ובודדים שצעדו מפה לשם. איפה אנחנו היום ואיפה היינו לפני שנים ספורות, כשאנשים הצטופפו בחלל הקטן של האוצר עליו השלום, נתקלים בספסלים תאגידיים שחורים עם ריפוד זול; קופצים לצד השני של הרחוב לבדוק מה קורה בבניין שאיננו עוד (אלנבי 99). מישהי שאני מכיר נהגה לקרוא להתניידות הזו "סוויש-סוויש" – רגע פה ורגע שם. 

הציבור אשם ולכן הציבור ישלם. רחוב אלנבי הנטוש (צילום: ספי קרופסקי)

העניין הוא שמאז ערב ראש השנה יצא לי לשמוע בתקשורת לא מעט ביקורת על אוכלוסיה שברובה מזוהה עם העיר. פה מצאו בעל עסק מיפו שפותח למרות ההנחיות ושאלו אותו שאלות צולבות, נוקבות, משל היה בעל תפקיד רשמי; שם העדיפו להעלות על המוקד את מפגיני בלפור שביקשו במסירות ובנחישות להגן על הדמוקרטיה. נהרו באוטובוסים מתל אביב, אלה. הוצב גם כתב בטיילת כמו בימים הטובים, מצביע על כמה אצנים ואולי אדם או שניים בחוף. אני מעריך שהיו עוד כמה פעילויות שנערכו בחשאי, מתחת לרדאר, לו רק כתב המהדורה המוקדמת היה מניח את ידיו על הסטוריז שעלו משם, וואי וואי. 

המסקנה מכל זה היא שמשהו לא בסדר אתנו. עם האזרחים. אי אפשר להניח אחרת לנוכח מה שמדווח לנו בחדשות, שמפומפם לנו על ידי בעלי תפקידים הקוראים לנו להיות יותר ציוניים, כשנוזף בנו ראש ממשלה נאשם בפלילים. והייאוש גובר כי העיר הזו לא אמורה להיראות ככה – בערב חג ובכלל. לא כי אין קורונה, אלא כי היא מסוגלת להתעלות על הרוחות הרעות האלה שמנסות להשאיר אותה למטה, להאשים את תושביה ובעצם את כולם במצב. כך אולי הכי נוח להנהגה כושלת שמועלת בתפקידה. איזה שקט.