אמיר פתר רצה לכתוב מחזה על האי היווני שסבא שלו כל כך אהב. יצא לו "סוף שבוע בכרתים" שיעלה בשבוע הבא (28.6), שהוא בכלל מחזה על שלושה דורות של ישראלים לוחמים. "במציאות הזאת התיאטרון חייב לסרב, לסרב לציית, להתגייס, לכבוש, להתיישר. התיאטרון חייב להתנגד למלחמה הבאה" // טור דעה
>> אמיר פתר הוא מחזאי, והמחזה החדש שלו "סוף שבוע בכרתים" יעלה בשבוע הבא בבכורה בתיאטרון דימונה הנהדר (1.7-28.6 20:30) ואחר כך גם בפסטיבל הפרינג' באר שבע (30.7) ואם תתנהגו יפה היא תגיע בסוף גם לתל אביב. המחזהמתחיל כמפגש חגיגי בין שלושה דורות של גברים ישראלים בבית עתיק מול הים, והופך במהרה להתנגשות נפיצה בין עבר להווה. בין כוסות ראקי להומור מושחז, נחשפים סודות משפחתיים, טראומות מלחמה ושאלות כואבות על ירושה בין-דורית, גבריות וזקנה.עוד פרטים וכרטיסים כאן.
>> איך מצאנו קומדיה באבסורד הצבאי // בר מרדיקס
>> האמנות הישראלית סוגרת פערים מגדריים // אמיתי חזן
קוראים לי אמיר פתר. אני הבן של תמנע, אני אבא של דוד, אני בן זוג של יובל, אני חיפאי, אני מחזאי, אני שחקן ועוד הרבה דברים. אני גםגבר ישראליובשבילי אלה שתי המילים הכי טעונות שאני מכיר: להיות גבר, ולהיות ישראלי. את המחזה "סוף שבוע בכרתים" התחלתי לכתוב כי אני, כמו סבא שלי, אוהב את האי כרתים כל כך. זו אהבת אמת, ורציתי לקחת את כולם לשם ביחד איתי. אבל תוך כדי הכתיבה, הבנתי שהמקום שאני באמת רוצה לכתוב עליו הוא ישראל. ולפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין מה חשוב באמת. זה בדיוק מה שסבא שלי דני היה עושה.
"סוף שבוע בכרתים" הוא כביכול המחזה החדש שלי, כי הוא עולה לראשונה ממש עכשיו בתיאטרון דימונה הנפלא. אבל האמת היא שאני כותב אותו (בראש ובכתב) כבר יותר מ-15 שנה. אז, נסענו אני ואבא שלי ביחד עם סבא שלי, לבית הנופש המשפחתי שלנו בעיר חאניה שבכרתים.
סבא שלי (דני) היה אז בסוף חייו, אבא שלי (סיני) היה בשיא הקריירה שלו, ואני הייתי חייל לקראת שחרור. היינו שם, חמישה או שישה ימים, וכל אחד עם הסיפור שלו, עם הדברים שמדברים עליהם וגם עם אלה שלא. זה היה לפני מלחמה אחת, ואחרי מלחמה אחרת, וכמו תמיד נסענו רחוק (אבל לא רחוק מדי) כדי להרגיש קרובים. שם נולד הרעיון שלי לכתוב מחזה על שלושה גברים ישראלים, סבא אבא ונכד, שיוצאים ביחד לסוף שבוע שבו הם פותחים הכל.
במחזה, בספטמבר 2006 מגיעים ארי, רמון ועמרי כדי לחגוג לארי יומולדת 80 במקום שהוא הכי אוהב, בכרתים. הם באים לעשות כיף, ארי הוא אדם שיודע לעשות כיף, אבל זה לא פשוט. יש להם כל כך הרבה דברים שהם אף פעם לא דיברו עליהם: פצעי ילדות, אהבות, אכזבות וכמובן, גם מלחמות. לכל אחד מהם יש את המלחמה שלו. זה לא חריג, זה הדבר הכי ישראלי שיש. עמרי, במחזה שלי, הוא בן 24 ב-2006. יכול להיות שאם המחזה היה נכתב על 2026, כבר היה לנו דור רביעי לטראומות ומלחמות. איך שוברים את המעגל הזה? איך מייצרים משהו חדש?
להיות גבר ישראלי, זה תמיד לעמוד למבחן. אתה תמיד נבחן על הגבריות שלך ועל היחס שלה למלחמה. איפה שירתת? מה, לא שירתת? הולך למילואים? כמה מילואים? זוכר את ג'בעאליה? בינת ג'בל? את המיתלה? את הבופור? "מה, לא היית בבופור?". בעולם שבו בגיל 18 המדינה שולחת יד אל בית הוריך וקוראת לך, ואתה נדרש לעלות על מדים, לקבל נשק ולצאת למלחמה שלך כי עכשיו תורך, הגבריות שלך תמיד תיבחן ביחס לקריאה הזו ולאיך שענית לה. וזה לא משנה אם הפכת לקצין בגולני וגם אם התגייסת לחיל חינוך.
במציאות שקוראת אותך לדגל כל הזמן, שבה המדינה דורשת ממך להיות נאמן, צייתן, חזק ובעיקר לא לשאול שאלות על המלחמה. במציאות שבה מצופה ממך להתגייס תמיד ושבה "משתמט" היא מילת הגנאי האולטימטיבית שבה משתמשים שני צידי המפה הפוליטית. במציאות שבה לא חוקרים פשעי מלחמה, לא מקימים ועדות חקירה, אבל עדיין מצפים ממך להיענות לצו 8 כשעוד לא הספקת להוריד את האבק מהנעליים הצבאיות. בתוך מציאות כזאת, מה תפקידו של התיאטרון?
לסרב.
התיאטרון חייב לסרב, לסרב לציית, להתגייס, לכבוש, להתיישר. התיאטרון חייב להתנגד למלחמה הבאה. התיאטרון חייב לשבור מעגלים וקירות ומוסכמות, התיאטרון צריך להזכיר לכולם את מה שהם במודע או לא במודע, מנסים לשכוח.
ולפעמים, הדרך הכי טובה לעשות את זה, היא לקחת את כל השדים ביחד איתנו, מ-48' או 73', 2006 או 2023, ולצאת לסוף שבוע בכרתים. לשתות ראקי, לאכול סופלקי, לדבר על הכל, לחלום על מזרח תיכון אחר ואולי, אם נמצא שלום בתוכנו, נמצא שלום גם בחוץ. זה מה שזורבה היווני היה עושה וזה מה שסבא שלי דני ז"ל עשה, כל עוד היה יכול. יאסו סבא, המחזה הזה הוא בשבילך.
וגם בשבילך, וגם בשבילך,
וגם בשבילי.