הספר העברי הכי טוב שקראתי לא דופק חשבון לספרות המאופקת

יהושע שוורץ, השם הכי אשכנזי אבר והדמות הכי יבחושית שנוצרה, הוא פרי האהבהבים של אפרוריות וכישלון. בתחילת הספר "בחורים טובים" הוא מועד מלב השכונה קשת היום שלו פעם אחת ויחידה לתוך סטוץ עם פשע לבן – שוד כספת שנגלית לו תוך כדי עבודת אינסטלציה. זה מוביל אותו לשש שנות כלא, במהלכן הוא נאלץ לשרוד את נבכי העולם התחתון, ובראשו שמשון אמסילי – הפושע הכי מכוער ושרמנטי שלא ידעתי שאפשר לאהוב – כשהדרך היחידה לעשות זאת היא לטפס כל הדרך למטה במעלה ההיררכיה.

>> הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא לא קלאסיקה, אבל הוא אמור להיות

אחת מהסיבות שגרמו לי להתאהב בספר, ולזכור לו חסד גם עשור וחצי אחרי, הוא שכתבה אותו שרה אנג'ל, אישה שעשתה את הבלתי ייאמן פעמיים: פעם אחת ניהלה את מערך הפשע המקומי של בן זוגה, שמעיה אנג'ל, כשחלה בסרטן; ופעם שניה כשיצאה מאותו עולם היישר לחיק הנורמטיביות, כמרצה וסופרת, שזה בגדול נראה לי קשה כמו לצאת מהתמכרות, רק עם לא מעט אנשים שמושכים אותך חזרה פנימה עבור האינטרס שלהם. היא יודעת לתאר באופן מורכב ונפתל את הסתעפויות העולם התחתון, אבל יותר ממה שהמפה הזו מעניינת, מעניינות הדמויות שלה: היא לא חומלת עליהן ומספרת אותן כמו שהחמות שלהן היתה עושה – קוטלת אותן בירידות וקללות, בדיוק כמו אדם שמכיר אותן מקרוב, בתמהיל מושלם של חיבה וארסיות.  

דרך הדמויות הלכאורה עלובות, התשוקות והסנטימנטים שלהן, היא בועטת בפרדיגמות הכי בסיסיות של בורגנות מעמד-בניימית, והופכת אותן על פיהן. למשל, אין אצלה שום אידאות כמו אהבות רומנטיות או כמיהה לילדים. יש אצלה "כולו בן שלושים וארבע וכבר הספח בתעודת הזהות שלו מפוצץ בשמות של ילדים", וזה עוד על דמות שהחלום הכי כמוס שלה זה להיות נהג מונית ז'וגנלר. הגבוה והמהותי מונמך לרמת האינפורמציה. הקטן והיומיומי זוכה להתפייטויות בשפה שבוקעת לדמויות מהפה, כי זה מה שעקרוני להן. אז נגיד הנקניקיות בבית של יהושע שוורץ "צפו בשמן כגושי בונזו. בסיר אחר רבצה עיסה דביקה של אטריות, והסלט נראה כאילו עבר סחיטה במכונת כביסה". לעומת זאת, גזר הדין בעוון המעידה שלו, הוא לקוני כמו תלוש ארנונה.

אני לא זוכרת את פיתולי העלילה של הספר, אבל אני זוכרת את השפה. את הקצב. את הטעם שהוא משאיר בפה. "בחורים טובים", יותר ממה שמכיל ספרות מורכבת ומרובדת, הוא קריאה מענגת על ספידים בין קללות ואלימות לתוך עולם שמדבר בעברית, לכאורה השפה שלי, אבל מספר מציאות שהתקיימה כמו שכבה בלתי נראית עבורי. כמו בס שהאוזן לא יכולה לשמוע, אבל מרגע שהיא נחשפת לתדר שלו היא מתמכרת אליו.

זה המקום בו למדתי שבכלל אומרים הומוהים, ולא הומואים או גייז, מקום שבו לאיך שדברים נאמרים מפי הדמויות יש יותר משמעות מהעלילה עצמה, פשוט כי את הדמויות לא יכולתי להכיר אחרת – רק בזכות הטקסט שיוצא להן מהפה, שלא נתקלתי בו קודם בספרות הישראלית. הפילטרים דרכן הן מסתכלות על העולם, ההנחות המובלעות שלהם, התחכום לצד היעדר העדינות. זה ספר בטעמים עזים, בדיאלוגים בשפת רחוב מוזנח, ובתיאורים שלא דופקים חשבון למסורת הספרות המאופקת. 

ב"בחורים טובים" מוסיפים שכבות מעל, או בעצם מתחת, למציאות הבורגנית הבנאלית של הקוראים. מרדדים טיפה את החמאה למרגרינה, את שכונות המגורים המנומנמת לג׳סי כהן בחולון, את משלח היד לעבודת כפיים ואת הפוליטקלי קורקט – ובכן, אין מה להנמיך, כי נשמע שלא הומצא עדיין, ובטח שלא חל בכלל על הספר. זה ספר שרובו עד היום מחזיק מעמד, אם כי מה שלא מחזיק מעמד זה מידת הדראסטיות של האלימות ששזורה בעלילה. פעם זו היתה הצצה לתוך עולם עם קודים מוסריים שרק טיפוסים מפוקפקים מסוגלים לעבור. היום הכל נראה קצת נאיבי, מוטמע לתוך המציאות בשכבה הבורגנית המיינסטרימית ביותר.