הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא שני ספרים, שניהם של ש"י עגנון

מי היה יכול לדמיין שככה זה ייגמר? עגנון היה. לא, אין פה צופן עגנוני, ואני לא מזמין אתכם לכינוסי בוצ'אץ' סודיים. העניין שכל כותב ישראלי צריך להתמודד איתו הוא שעגנון מלכתחילה הצביע על האירוניה שניצבת בלב הרעיון הציוני – היוהרה לחשוב שוב ושוב שאנחנו הדור שיחולל שינוי, בעוד אנחנו רק חוליה בשרשרת. ואם הציפיה ממני הייתה לבחור עגנון, אז אני אבחר שניים. למה?

>> הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא הפנטזיה הכי לא ישראלית על מוות

כי ככה. וזו יסוד האמונה העגנונית. אין תמורה לאמונה שלנו, אנחנו מאמינים כי אנחנו מאמינים. זה העולם שאלוהים ברא, ואני לא צריך להתפלפל בנימוקים של הבריאה. אני לא אמור להבין אותה, אני אמור לחיות בה ליהנות ממנה, להכיר אותה על כל היבטיה. להיות יהודי זה לציית לחוקים. כל השאר, ואוהו, כמה יש, הם בונוס של אוצר גלום שהיהדות גומלת על שקדנות.

פיזיקאי שפעם ראיינתי לצורך תחקיר אמר לי שמבחינתו כדי להיות פיזיקאי מספיק להכיר רק את החוק הראשון של ניוטון. אותו חוק שהסיק מתפוח שנפל על ראשו  – גוף הנע במרחב שואף להמשיך בתאוצתו בכיוון התנועה. ברגע שלמדת את החוק הזה אתה פיזיקאי, כך טען, משום שכל שאר הפיזיקה נועדה להסביר מדוע החוק הזה בעצם לעולם אינו מתממש. כלומר – מדוע איננו מצליחים לנוע לנצח, או לחלופין מדוע אנחנו לא מסוגלים להישאר לנצח באותה נקודה.

נדודים הם מצב הצבירה היהודי בטמפרטורת החדר, וחוסר היכולת למצוא מקום ולהכות שורשים הוא תמה מתמשכת ואכזרית בשני הרומנים העוקבים, שונים להפליא ודומים להחריד, של עגנון. "תמול שלשום" שבוחן בעין חדה את מה שיתפתח לאתוס העלייה השנייה, וקודמו "אורח בא ללון" שמבשר לנו (רגע לפני השואה, תודה רבה) כי למעשה אין לנו לאן ללכת.

בתשעה באב השנה ייצא לי להנחות בפעם הרביעית את ה"עגנונולדת", בה מתכנסים כמה חברים ביחד וקוראים בקול רם, כל אחד כמה שורות בתורו, סיפורים מאת עגנון, ותמיד מגיעים לשתי מסקנות: א. זה ממש מיוחד לקרוא "ביחד" סיפור ככה, כמו בכיתות נמוכות. ב. בואנה, הוא מצחיק השמואל יוסף הזה. לא תמיד בכוונה, דרך אגב, וזה לא חשוב. זה מה שקרה אז זה מה שהיה צריך לקרות.

ואת אותו טיפול הוגן מעניק עגנון לאתוס העלייה השנייה, ולא מתכוון להצחיק, אבל קשה שלא לצחוק לנוכח עם שמחליט אחרי 2000 שנה לחדש את הרצף שלו במדינת היהודים, ועוד בשפה שאף אחד לא דובר בה כראוי ("בלק", הכלב הספק שוטה ספק דמוני שרודף את יצחק קומר גיבור הרומן, קיבל את שמו מכך שמישהו לא קרא נכון את המילה "כלב" שרשם יצחק על גבו). "תמול שלשום" לא מכיל שיעור אותו יצחק לומד, הספר הזה לא נולד לייצר פטריוטים, כי איך יהיו פטריוטים ממקום כל כך קשה, זה סותר את זה שאנחנו בני אדם עם בינה.
אבל יהודי לא מכה שורשים. הוא נודד, ובגלל זה אי אפשר לבחור את "תמול שלשום" בלי "אורח נטה ללון" – כי הבחירה היא בין "אי אפשר לחיות פה", לבין "אין לנו לאן ללכת".

מהערמה ההולכת ומתרוממת של פרויקטים שפתחתי בהם אבל לעולם לא אשלים, היה רעיון למחזמר על פי "הדבר היה ככה" של מאיר שלו, בו דמות הסבתא ושואב האבק שלה מקיימים מערכת אהבים סודית. לשלו היה קשה עם הרעיון, כמו גם עם קריאה אחרת של המיתוס הנהללי. או ליתר דיוק, בדיחות על נהלל, רק נהללים עושים. כל השאר צריכים להצדיע לעיגול. כפשרה הצעתי לו את "תמול שלשום", שגם הוא בדרכו מציע מבט על אנשי העלייה השנייה. מאיר שלו התנשף (אולי בגלל סיבה אחרת, לא חקרתי ולעולם לא אדע) ואמר "קשה לי עם עגנון". ואנחנו מדברים על איש שהיה משלב את תומאס מאן בשיחות, כן?

אבל ברור שקשה עם עגנון. שמואל-יוסף גם לא עושה חיים קלים לאוהב אותו. וזה רק הגיוני, הוא הרי אדם שהקדיש עצמו למטרה העילאית ליצור ספרות משמעותית בשפה מתחדשת של עם השב למולדתו. מולדת די מחורבנת, אם להודות, אבל מה לעשות, היא הבחירה. למה? ככה. וזו אולי שורש הבעיה שהייתה לשלו עם עגנון, שאצלו לא הייתה רומנטיזציה שמתגלה בסוף בשם האהובה מאויית בפרחים על צלע הר. כמו שהתנ"ך שעגנון הכיר מלפני ולפנים, לא בהכרח טקסט ספרותי גדול כמו ששלו עשה אותו. זה לא גורע כהוא זה מחשיבותו. הוא הטקסט עליו אנחנו מבססים את הדת, מה הקשר לאמת?

וגם בארץ המבטחת אין נחמה. זו זו ארץ קשה, בוגדנית, לא מאורגנת. אבל היא הארץ היחידה שצריך לשבת בה, תשאלו את האורח שנוטה ללון, שמנסה לחזור אחרי מלחמת העולם לשבוש – היא בוצ'אץ' המשובשת (טדה, הוא קוסם) – ולחדש שם את סיר הבשר שיהודים תמיד משוכנעים שהם ויתרו עליו, ומוצא שם רק רסיסי אדם. גם כשהוא מנסה לפחות לחדש את בית המדרש הותיק. את המפתח של בית המדרש, גיבור הספר האמיתי (פנטזמס מיין תוחעס), המספר מאבד ומוצא לאורך הספר עד שהוא מחליט לחזור לארץ.

לא נספיילר לכם איפה המפתח נמצא, רק נגיד לכם שזה כבר לא משנה. לא שבארץ שאליה חוזר המספר חסר השם שלנו יותר קל. הרי אפילו יצחק קומר, אחרי כל הנדודים פה ושם בארץ ישראל, בסוף מוצא את מותו מנשיכה של בלק הספק רוח ספק כלב, שלא פעם חושדים קוראי הספר שיצחק רק דמיין. נכון, זה היה ספוילר, אבל החיים קשים. בדיוק בגלל זה אנחנו חיים אותם. והעברית של עגנון היא אחד הדברים שהופך את החיים שלנו לבעלי ערך. השאר אצלו – ואוהו כמה יש – זה רק בונוס.