הסקרים הם כותרת קלה, עיתונות גרועה ושיבוש תודעה. במקרה הטוב
עוד סופ"ש הגיע, עוד ערימה של סקרי מנדטים נוחתת על ראשו של הציבור, ולכולם ברור שאין לזה שום ערך עיתונאי כי אין בחירות, לכולם ברור שהמפה הפוליטית תראה אחרת כשיהיו בחירות, ולכולם ברור הנזק שזה עושה לשיח הפוליטי. מה שפחות ברור זה עומק המניפולציה
זה קורה פעם בשבוע-שבועיים. לפעמים זה בא בפרומו של הכתב הפוליטי, לפעמים סתם בכיתובית על המסך שמודיעה בחגיגיות – "הערב: סקר מנדטים חדש". בפעם ה-70 אלף, מהדורות החדשות מביאות לנו סקר שנועד לאמוד את מספר המנדטים שיקבלו המפלגות השונות אם הבחירות היו נערכות ממש היום, כשאין שום בחירות באופק, כשאפילו לא התחילו לדבר על הרשימות שירוצו, כששום תפנית פוליטית לא עומדת על הפרק בזמן הקרוב. והשאלה היא למה. למה אנחנו עדיין עושים את זה? למה זה עדיין מעניין אותנו? איזה ערך בכלל יש לסקר, כאשר אין אפילו ריח של מערכת בחירות מתקרבת? לסוקרים, לכתבים והאמת היא שגם לצופים, ברור שמדובר במדד עיתונאי חלש מאוד שלא שווה את זמן השידור שלו. מה שפחות ברור זה עומק המניפולציה.
>> תל אביב בדיכאון. יכול להיות שזו הזדמנות אחרונה להציל אותה
>> מי שצוחק אחרון: כך ניצחה "הפטריוטים" את "ארץ נהדרת"
אז למה? ראשית, זו כותרת שקל מאוד לייצר – ומהווה נכס חשוב בימים דלים בחדשות. אם אין לך כותרת מספיק טובה, סקר היפותטי היא כותרת מצוינת. בהרצאה שערך לפני שמונה שנים, רביב דרוקר אמר: "אי אפשר להתווכח עם זה. אם אני אומר שהיתה פגישה חשאית בין הרצוג לנתניהו, אתם יכולים להגיד שלא. האם אפשר להתווכח שליאיר לפיד יש 24 מנדטים? יכול להיות שיהיו בחירות עוד שנתיים, מי יבוא בטענות למי שעשה סקר בספטמבר 2016?". וזה נכון. בגלל שאין דדליין קרוב, ואין מועד שלפיו יצטרכו לבחון את התוצאות ואת האמיתות שלהם – מדובר בכותרת קלה שמייצרת שיח פרשני מתוך אוויר ריק. וזה לא שסקרים עם דדליין מתבררים כיותר מדויקים.
ההכרעה של הציבור הרחב היא דבר שקשה לחזות, בין היתר כי היא מתרחשת בתוך המוח של המצביעים, לפעמים ממש ברגע שלפני ההצבעה. הם אלה שקמים בבוקר, יוצאים מהבית והולכים להצביע, ומייצרים טרנדים של הרגע האחרון שאף אחד לא ראה מראש. מהגימלאים של 2006 (שני מנדטים בסקרים, שבעה בקלפיות), דרך יש עתיד ב-2013 (12 בסקרים, 19 ברגע האמת) ועד אותו ניצחון של נתניהו ב-2015 – שהושג, לדעת רבים, בגלל נהירה המונית של מצביעי ליכוד בשעות האחרונות ממש. הסיבות שבגללן אדם מצביע למפלגה או למועמד מסוים הן אמורפיות, משתנות ונובעות מאלף גורמים שאין דרך לחזות מבעוד מועד.
ועל הבלון החם הזה בונים תילי תילים של פרשנויות – כולל תנועה יחסית לסקרים קודמים ("נתניהו יורד/עולה בסקרים", "לפיד לוקח מנדטים מליברמן"), שגם הם מתבססים על מסד נתונים די מפוקפק. גם אם המדגם מייצג, עדיין מדובר בדרך כלל ב-500 בני אדם, כשרוב האנשים בכלל לא עונים לסקרים. למי יש זמן לזה בכלל? מי מקדיש זמן מחייו כדי לענות לסוקר על שאלה היפותטית לחלוטין כמו "מה היה קורה אם הבחירות היו נערכות היום"? גם מי שעונה לסקרים האלה יודע שלמעשים שלו אין השלכות – כי אין משמעות לתשובה שלו. רוב האנשים בכלל לא יודעים למי יצביעו (נתון שקשה להכניס בגרפים המשוכללים), ובכל מקרה הם יודעים שעד שיצטרכו להכריע הם ישנו עוד שבע פעמים את דעתם.
וזה עוד לפני שדיברנו על הדבר המרגיז באמת: סקרים היפותטיים. אתם מכירים אותם היטב, עוד מהתקופה שבה סוקרים אהבו להטריל את שמעון פרס ז"ל ולהעמיד אותו בראשות מפלגת העבודה, גם כשהוא עצמו לא היה מועמד. גם בסקר ששודר השבוע בחדשות 12 אפשר היה לראות את זה – "כמה מנדטים תביא מפלגה בראשות יואב גלנט/נפתלי בנט?". איך אפשר בכלל להציע את הדבר הזה כאפשרות – כשאין מפלגה אמיתית, כשאין לה דרך או רעיון מייסד, כשאין אפילו אנשים נוספים ברשימה? למה בדיוק אנשים אמורים להצביע פה? לתדמית של המועמד? לשתיים וחצי מילים שהוא אמר למצלמה? זו מניפולציה פר אקסלנס.
לאיזה בנט או גלנט מצביעים אותם 10-8 מנדטים היפותטיים שהצביעו בסקר? לגלנט הימני שתמך בהתלהבות ברפורמה משפטית או לגלנט שהזהיר מההפיכה המשטרית? לבנט הימני הקיצוני מממשלת נתניהו, או לראש הממשלה בנט שהקים ממשלה עם מרצ ורע"מ? מישהו שמע מבנט מה הוא מציע לעשות בעזה? בלבנון? מתי בפעם האחרונה הוא התבטא בנושא מעורר מחלוקת? כאן התקשורת משתפת פעולה עם הפרחת בלוני ניסוי פוליטיים במקרה הטוב, ומהנדסת תודעה לטובת המועמדים במקרה הרע.
ויש גם את הנזק שזה עושה לשיח הפוליטי: כשאתה מציע אנשים כמועמדים, בלי שנכנסו לפוליטיקה אפילו, בוודאי בלי שהיו צריכים להסביר מה ינסו לעשות כשייכנסו לתפקיד – אתה מרדד את השיח. אתה הופך אותו למירוץ סוסים ותו לא, תחרות בין פרסונות שטוחות, כשאין משמעות לרעיון או לאג'נדה – ודווקא בתקופה שבה אנחנו הכי זקוקים לרעיונות חדשים, להתנגשות בין אידיאולוגיות, לדעות של מועמדים שמבקשים לשנות את המצב.
ביום שבו באמת תהיה כאן מערכת בחירות (אם תהיה, צריך אולי להוסיף) יש לא מעט פקטורים שיכולים לשנות הכל. יש הרבה אנשים שמחכים בפינת הזירה ויכולים להיכנס למערכת הפוליטית ולשנות במשהו את התמונה. במדינה כמו ישראל, שבה הקיום כל כך שברירי וכל השיח יכול להשתנות בתוך שעה, מאיפה בכלל החוצפה לנסות ולנחש מה יקרה בבחירות שאין עליהן תאריך?
אבל זה בדיוק העניין, וזה מה שעומד מאחורי "הסקרים" האלה שאתם רואים. אין דרך להוכיח אותם כשגויים. רגע המבחן שלהם נמצא אי שם בעתיד, ועד אז – מי יזכור בכלל את הסקר הזה? הגרפים, השאלות, מפלגות האווירה – הכל יישכח. אבל בינתיים אפשר לעשות בהם מניפולציות והתודעה כבר התעצבה והונדסה: נתניהו בעלייה! בנט מועמד! עשרה מנדטים למפלגה שהמצאנו לפני השידור! ומה קיבלנו? אייטם חד"פ מפלסטיק עם ערך אפסי, שעושה קצת רעש אבל לא עומד בשום מבחן של המציאות, אבל בהחלט משבש ומעצב את תודעת המציאות. העיקר שיש עם מה למלא עוד עשר דקות במהדורה.