כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

קלוז אפ (1990)

סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.

גאבה (1996)

שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.

הלוח (2000)

קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

המראה (1997)

סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:

אין רשע בעולם (2020)

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.

פרספוליס (2007)

אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.

הגיבור (2021)

ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.

צבע גן העדן (1999)

סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:

• המסך
• מלחמת איראן
• איראן
• קולנוע זר
• קולנוע
• סרטים מומלצים