ז'אנר הארט-האוס, פעם רק בפסטיבלים וסינמטקים, מצא בית חם בספריות הגדולות של שירותי הסטרימינג, והן מלאות בסרטים עלומים ויפהפיים שמזכירים כי קולנוע יכול להיות אמנות גבוהה. צריך רק לדעת לחפש, אז שלחנו את מבקרת הקולנוע יעל שוב לחפש בשביל כולנו
כשאומרים "קולנוע" חושבים בדרך כלל על פופקורן ושוברי קופות, אבל כשהוא במיטבו קולנוע אינו רק אמנות פופולרית, אלא אמנות גבוהה ויפהפיה ממש. כל כך גבוהה שהיא עוברת לפעמים הרחק וגבוה מעל ראשו של הציבור. ז'אנר הארט-האוס שולט בפסטיבלים ולפעמים גם בטקסי הפרסים, אבל לצופים הוא בדרך כלל מתקשה להגיע. רשתות הסטרימינג על הספריות הגדולות שלהן הפכו בשנים האחרונות למקום שבו הז'אנר האמנותי מוצא בית חם, ואם חופרים מספיק אפשר לאתר מציאות אדירות שפעם אפשר היה לראות רק בסינמטקים. אז חפרנו בשבילכם.
>> מי צריך אוסקר: דירוג הסרטים הכי טובים של פול תומאס אנדרסון
>> תפילה לשלום: 13 סרטי האנטי מלחמה הטובים בתולדות הקולנוע
חלומות רכבת (2025)
זה מסוג הסרטים שמפתיע לגלות שעדיין עושים היום. העיבוד של קלינט בנטלי לנובלה מאת דניס ג'ונסון מציע דיוקן אינטימי של חוטב עצים ועובד מסילת רכבת במערב ארה"ב, מילדותו בסוף המאה ה-19 ועד מותו ב-1968. ג'ואל אדג'רטון מגיש הופעה מאופקת בדמות הגיבור הבודד, שאין לו מחשבות עמוקות ואינו מותיר חותם על העולם, אבל הוא היה קיים, ואחרי מותן של אשתו ובתו לא נותר לו אלא לעבוד ולשרוד ולזכור. זה סרט מהורהר, אלגי, יפהפה מבחינה חזותית (הצילום, כמו גם התסריט, הבימוי והשיר של ניק קייב היו מועמדים לאוסקר), קשוב לטבע ולחילופי העונות, והוא מותיר הד מתמשך.
פרחים בבוץ (2017)
סרטה של די ריס מתרחש בדרום העמוק של ארצות הברית בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומספר על היחסים בין שתי משפחות של חיילים – אחד לבן, השני שחור – ששבו הביתה מהחזית עם הפרעות דחק פוסט-טראומטית. חוקי ההפרדה הגזעית במיסיסיפי חוצים בין משפחת האריסים למשפחת החוואים שהורגלה לחיים נוחים יותר בעיר, אך השותפות לחיים הקשים מייצרת סוג של ידידות מתוחה בין הרעיות (קרי מליגן ומרי ג'יי בלייג') והבעלים (ג'ייסון קלארק וג'יימס מיטשל). משחק משובח וכנות רגשית מונעים מהסרט ליפול למלכודות המסר והמלודרמה. רייצ'ל מוריסון היתה לצלמת הראשונה בהיסטוריה שזכתה במועמדות לאוסקר על עבודתה בסרט עתיר היופי הזה.
מנספילד פארק (1999)
פאני פרייס הענייה נשלחת לגור אצל הדודים העשירים, וסובלת בדממה את כל העלבונות שמוטחים בה, מחכה שבן דודה אדמונד ישיב לה אהבה. זהו הרומן המאופק ביותר מבחינה רגשית של ג'יין אוסטן, אך הבמאית פטרישה רוזמה עשתה בו כרצונה. העיבוד שלה מציץ אל מאחורי הקלעים של הסופרת והתקופה, וחושף את מה שהיא הסתירה – סקס, סמים, רמזים לסביים, טראומות פסיכולוגיות, ודגש מיוחד על סחר עבדים. הגיבורה החסודה מהספר הפכה בסרט לבת דמותה של הסופרת, והיא מגולמת בחן רב ובקריצה על ידי פרנסס או'קונור באחד העיבודים הקולנועיים היותר מוצלחים לאוסטן.
הרוח העולה (2013)
בסרטו היחיד שפונה באופן רשמי למבוגרים, אמן האנימה היאו מיאזאקי ("המסע המופלא") מגולל את סיפור חייו של ג'ירו הוריקושי, מעצב מטוסי ה-A5M וה-A6M זירו, ששימשו את יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט עוקב אחריו מילדותו, כשהוא משתוקק להיות טייס, אך ראויה לקויה מונעת ממנו להגשים את החלום, ועד המלחמה. היו שביקרו את מיאזאקי על כך שיצר סרט אוהד על אדם שבנה מכונת הרג, אך זאת יצירה מרהיבה ביופיה, פיוטית ופציפיסטית, שהיא גם הערה אישית ועתירת נשמה על האמן ואומנותו.
רומאו ויוליה (1968)
העיבוד הרענן, האנרגטי והמאוד חושני של פרנקו זפירלי לטרגדיה הרומנטית של שייקספיר היה הראשון שליהק שחקנים בני עשרה לתפקידי האוהבים, וזה עדיין העיבוד היפה מכולם. תורם לכך לא מעט הפסקול הנפלא שהלחין נינו רוטה, כולל השיר האהוב "What is the Youth". לאונרד ווייטינג ואוליביה האסי שובי הלב הפכו לכוכבים בין לילה, אך לא הצליחו לתרגם את ההזדמנות לקריירות ארוכות. ב-2023 הם הגישו תביעה נגד אולפני פרמונט בטענה שחוו הטרדה מינית כשנדרשו לצלם סצנות ערום בגיל כה צעיר. התביעה נדחתה על הסף.
ליידי בירד (2017)
כשהגיבורה בת העשרה (סירשה רונן) מגלה את החבר המקסים שלה (לוקס הדג'ס) מתנשק עם נער בשירותי הבנים, היא פגועה וכועסת, ואנחנו מתאכזבות איתה. כשהוא סוף סוף מגיע למקום עבודתה כדי לדבר על מה שראתה, הסצנה פונה לכיוון רגשי מסוים ואז מתהפכת. הרגע היפה ועתיר התובנה הזה מעיד על תבונתה הרבה של גרטה גרוויג, שיצרה סרט התבגרות שובה לב, כן ולא מתחנחן, המתמקד ביחסי אהבה לא קלים בין בת לאמה (לורי מטקלף). שתי השחקניות היו מועמדות לאוסקר, כמו גם הסרט, התסריט והבימוי.
חוצה את הקו (2021)
סרט הראשון כבמאית של השחקנית רבקה הול ("גנב עירוני") מבוסס על ספרה של נלה לרסן, שיצא לאור ב-1929 וזכה לעניין מחודש בעת האחרונה, כשנושאים של זהות גזעית ומגדרית עברו למרכז הדיון. בשנות העשרים של המאה שעברה, אישה שחורה עם עור בהיר (תסה תומפסון), מוצאת מפלט מהחום בלובי של מלון יוקרתי במנהטן, שאינו מתיר את כניסתם של שחורים. ביושבה שם היא מזהה חברת ילדות (רות נגה), שחורה בהירה גם היא, הנשואה לרופא לבן וגזען (אלכסנדר סקרסגרד) שאינו יודע שאשתו אינה לבנה. המפגש משפיע באופן מהותי על חיי שתי הנשים, ומעלה על פני השטח שלל תמות טעונות. "Passing" (שמשמעותו האפשרות של אדם מגזע אחר לעבור כלבן) צולם בשחור לבן מרהיב, והוא מעודן ושברירי כמו חרסינה.
אמריקן פסיכו (2000)
מרי הארון עבדה למסך את ספרו של ברט איסטון אליס מ-1991 על בנקאי השקעות שהוא רוצח סדרתי. הספר הואשם באלימות ובמיזוגיניה, אך הארון השתמשה בבסיס העלילתי כדי ליצור סאטירה על גבריות רעילה. הגברים בחליפות המחויטות המאכלסים את הסרט הם כפילים חסרי זהות שעוסקים בכלום ומטפחים את המאצ'ואיזם העירוני והמיזוגיני שלהם. זה מוצג באופן מבריק בסצנה המבוימת כדו קרב, שבה ארבעה מהם שולפים כרטיסי ביקור מהודרים. כריסטיאן בייל מעורר חלחלה בתפקיד הנרקיסיסטי והרצחני שהפך לדמות אייקונית כשהסרט זכה למעמד של קאלט. בימים אלה לוקה גוואדנינו עובד על עיבוד חדש לספר, אך לדברי אליס השחקנים שפנה אליהם דחו את ההצעה מחשש להיכנס לנעליו של בייל.
קרא לי בשמך (2017)
ב-1983, בבית כפרי בצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר, לפני שבוטל), סטודנט יהודי לארכאולוגיה, שבא לעשות מחקר בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולבארג). אליו בן ה-17 (טימותי שאלאמה) מטפח אנטיפתיה מידית לאמריקאי הנינוח, שנוכחותו האתלטית מעוררת את הבנות. הסרט נע בעצלתיים בין שכשוך בברכה לארוחות ערב ולרכיבות משותפות על אופניים. רק אחרי כשליש סרט אליו מעז לראשונה לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין, אבל הוא עדיין בתול ואוליבר נזהר. שאלאמה היה מועמד לאוסקר על הופעתו בתפקיד הנער המבולבל והחרמן שמאמץ מחוות של בטחון עצמי מופגן, והכימיה בינו לבין האמר מתניעה את הסרט. לוקה גוואדנינו יצר סרט מתבונן על אהבה נדירה, ועל הצורך לחוות אותה מתוך התמסרות מלאה לאושר ולצער שהיא מביאה איתה. וזה גם סרט על הורות קשובה, תומכת ומדריכה. ג'יימס אייבורי הוותיק זכה באוסקר על התסריט.
כוחו של הכלב (2021)
במונטנה של 1925 האחים ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבץ') חיים יחדיו בבית גדול ומבודד, ומגדלים עדר פרות ענקי. השניים לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ג'ורג' רגוע, פשוט וטוב לב. פיל הוא בריון גס רוח, שנוהג להשפיל כל מי שנראה לו פחות גברי ממנו. כשג'ורג' מתחתן עם האלמנה רוז (קירסטן דנסט) האיזון בין האחים מופר, עד שבנה רך המראה (קודי סמית-מקפי) מגיע לביקור מהקולג'. סרטה המעולה של ג'יין קמפיון (שזכתה באוסקר על הבימוי) עוסק בטרגדיה של גבר שבחר להתכחש לעצמו ולכלוא את נפשו בתוך שריון של גבריות אגרסיבית, תוך שהוא מזיק לאחרים ולעצמו. זה סרט אפי ונזירי גם יחד, שכוחו בכך שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה.
פר בר המזל (2018)
הבמאי הדני זוכה האוסקר בילה אוגוסט ("פלה הכובש") לקח על עצמו לעבד למסך את הרומן עב הכרס מאת הסופר הדני זוכה הנובל הנריק פונטופידן, שיצא לאור בסוף המאה ה-19. הסרט עוקב אחר צעיר שאפתן (אסבן סמד), בן של כומר לותרני נוקשה, שעוזב את בית הוריו בכפר בלי להביט לאחור ויוצא לקופנהגן ללמוד הנדסה. יש לו חזון להרים פרויקט לאומי אדיר של הפקת אנרגיה באמצעות כריית תעלות, ולצורך כך הוא קושר את גורלו בזה של משפחה יהודית עשירה, שבתה המשכילה זקוקה לבעל. זה סיפור מעניין ולא טיפוסי על גיבור שגאוותו, ומורשת אביו שממנה כל כך ניסה להתנתק, מכשילים אותו שוב ושוב. כמה מהדיאלוגים מפורשים מדי, והמערכה האחרונה של הסרט הארוך הזה (162 דקות) מפוספסת. אבל רובו עשוי היטב ואפשר לשקוע בתוכו כמו ברומן טוב.
דיברנו מספיק (2013)
ניקול הולופסנר כתבה וביימה קומדיה רומנטית בוגרת וחכמה, על מסז'יסטית גרושה (ג'וליה לואי דרייפוס) שמתחילה לצאת עם גבר נחמד שממש מתאים לה (ג'יימס גנדולפיני), אבל אז היא מגלה שהוא בן זוגה לשעבר של חברתה החדשה, משוררת מהוללת (קתרין קינר), ומתחילה לשפוט אותו ואת חסרונותיו המדומים דרך עיניה. דרייפוס נפלאה ביותר בתפקידה הראשי הראשון בקולנוע, וגנדולפיני, בתפקידו הלפני אחרון, מפתיע כגיבור רומנטי ומעצב דמות חמה, נינוחה, אינטליגנטית ופגיעה. הסרט מנסח תובנה אמיתית, שנונה ונוגעת ללב על הטעויות שאנחנו עושים בעודנו מנסים לתחזק מערכת יחסים רומנטית.