בתור היוצר של "כנופיית ברמינגהם", סטיבן נייט מבין דבר או שניים באחים מסוכסכים. אבל אפילו השואוראנר המשופשף הזה בטח הרגיש שגם הוא מצא סוף סוף מישהו שיכול לתת לו פייט בדמותם של ליאם ונואל גאלאגר – קין והבל עם הפה הגדול של רוק הניינטיז הבריטי – כשהתיישב לחפש חוט מקשר רגשי עבור סרט ההופעה הסוחף – "אואזיס: Don't Look Back in Anger" – שמתעד את סיבוב האיחוד המגה-מצליח של הלהקה מ-2025.

בעזרתם של הבמאים ויל לאבלייס ודילן סאות'רן ("Meet Me in the Bathroom"), מגברים בפול ווליום – או ליתר דיוק על 111 – וצמד אחים שנמצאים במיטבם ומייצרים משפטים שאפשר לצטט בלי סוף, נייט מביא סיפור מפתיע ונוגע ללב על מחילה. זהו דוקו-הופעה עטוף בחומת סאונד אדירה שהמעריצים השרופים ישתו בצמא, ואפילו אגנוסטיקנים של אואזיס (כמוני) ייסחפו אחריו בלי להתכוון. מדובר בקפסולת זמן נוסטלגית ונטולת בושה לימים פשוטים יותר, שתופסת את גיבורי הגיטרה היהירים כשהם מפויסים יותר, רכים יותר, ונשמעים מהודקים כמו בימים הגדולים.

הפתיחה מורכבת ממונטז' ארכיון קלאסי, בדיוק כמו שהייתם מצפים. אנחנו חוזרים אל העלייה המטאורית והשחצנית של הלהקה בשנות ה-90 ואל ההתרסקות המכוערת שבאה בעקבותיה. נואל של פעם מכנה שם את ליאם "קוץ בתחת", בעוד שנואל של 2025 מודה בחוסר היכולת המוחלט שלו לסלוח. "זה לא שדקרתי לו את החתול", אומר ליאם ומבטל במשיכת כתפיים את הפיצוץ המפורסם בחדר ההלבשה ב-2009 שפירק סופית את החבילה.

כשצופים בשניים ובלהקה שלהם – כולל החבר המייסד פול "בונהד" ארתורס, התשובה של אואזיס לרינגו סטאר – מתאמנים לקראת סיבוב האיחוד, בפעם הראשונה אי פעם שבה הם הכניסו מצלמות לחדר החזרות, מתגנבת התחושה שגם הסיפור הזה עלול להיגמר בפיצוץ, כמו ב-Get Back של פיטר ג'קסון והביטלס. "הנה בן אדם שבאמת לא שם זין על כלום", אומר נואל בזמן שליאם נכנס לחדר בפוזה האופיינית, נותן חזרה ויוצא החוצה באותה הליכה טווסית בלי להגיד כמעט שלום או להתראות. "צריך שיהיה לך ממש אכפת כדי לא לשים זין", מסביר ליאם במשפט פילוסופי מבלבל במיוחד.

איך זה ייגמר, והאם בכלל יישאר סרט בסוף הסיפור הזה? המתח באוויר כמעט מוחשי. אבל אז משהו מתהפך. ברגע שהשניים עולים בחשש לבמה בקארדיף להופעה הראשונה בסיבוב ונותנים ביצוע רועש ומחוספס ל-"Hello", עוצמת התגובה של הקהל תופסת אותם לגמרי לא מוכנים. האהבה האדירה הזו מצליחה להצית חום חדש גם ביניהם.

"הוואלס האחרון" עם מעילי פארקה

קטעי ההופעות בסרט מתפרשים על פני 12 מופעי ענק בשלוש יבשות. על המצלמות הופקדו צלמי קולנוע מהשורה הראשונה כמו האריס זמברלוקוס, לול קראולי וסוזי לאוול, שמוצאים שוב ושוב זוויות חדשות ללכוד פנים דומעות ומחייכות בקהל, בגיבוי העריכה הקצבית והחדה של ג'ורג' קראג.

בשיאם באמצע שנות ה-90, אואזיס שידרו גבריות מתריסה ויהירה שיכלה להרתיע כל מי שלא החזיק בארון מעיל פארקה, חולצת פולו של פרד פרי וחיבה מוגזמת לבירה מהחבית. לכן משמח כל כך לראות בקהל ים של פרצופים מכל הגילים והלאומים.

גברים לבנים הם עדיין הבייס המרכזי, אבל האנרגיה האגרסיבית והמתוחה של פעם התחלפה במשהו חגיגי ושמח הרבה יותר. דור ה-Z והמילניאלז הגיעו בהמוניהם – דורות שגדלו על "(What's the Story) Morning Glory?" ו-"Definitely Maybe", ומשתפים בקטעי קול מחוץ לפריים מה המילים האלה אומרות עבורם.

גם הרגע שבו נואל מתאר את אחיו כ"מקסים" והמחזה שלהם צועדים לבמה יד ביד מצליחים להמיס את הציניות. ריאיון משותף עם האחים מוכיח שהם התבגרו וגילו חיבה אמיתית זה לזה, אבל עדיין לא איבדו את הכישרון הנדיר לברבר שטויות מצחיקות ואיכשהו מאוד מעוררות הזדהות. יוצרי הסרט אמנם היו יכולים לשאול על הפיל שבחדר – שערוריית התמחור הדינמי של הכרטיסים לסיבוב ההופעות – אבל לאף אחד פה אין מצב רוח להרוס את הווייב הטוב. מצד שני, יש בסרט הזה כל כך הרבה וייב טוב, שממילא אי אפשר להרוס אותו.
חמישה כוכבים

• ביקורת סרטים
• אואזיס
• דיסני+
• ביקורת טלוויזיה