משחקי השפית: הלילה הכי טעים של עדן דוד

קודם כל – כיף עם עדן דוד. הפיינליסטית הצעירה (26) של "משחקי השף" הספיקה כבר לככב ככתבת אוכל כאן בטיים אאוט, להיות סטאז'רית בשתי מסעדות עם כוכבי מישלן (אחת בספרד, השניה בתאילנד), לצבור כמה תובנות בגוף ראשון לגבי ריאליטי (היה לה קשה להפנים שהיא לא יכולה רק לבשל, היא גם צריכה לתת שואו ולהיחשף רגשית) ולהפוך לאנציקלופדיה קולינרית מהלכת. בקיצור, כיף איתה. היא מתפקעת מסיפורים, מהמלצות קולינריות, מחוויות, מזכרונות על מנות שהיא פשוט חייבת חייבת חייבת לדבר עליהן ממש עכשיו. ההמלצות הקולינריות הן, למעשה, הסיבה שלשמה התכנסנו, בחמש (טוב, בפועל ארבע, אבל רק בגלל שלא הייתה חניה) תחנות החובה הגסטרונומיות שלה בתל אביב.

מתרגשת במאפיית הלחם הבוכרי (שז"ר 11)

עם כל הכבוד לתחנות הבאות בסיור, דוד לא תגיע בהן לשיאים הרגשיים אליהם היא מגיעה פה. "גיליתי את המקום מהמשפחה של אשתו של אח שלי. הם אוקראינים שהיגרו למדינות בוכריות בגלל אנטישמיות ורוב האוכל שלהם הוא אוכל רוסי עם המון השפעות בוכריות", היא מספרת. "הם היו מביאים המון המון סמסה משם". מדובר בסוג של מאפה שמנמן ממולא בשר קצוץ ביד. פשוט, בלי חוכמות, באמת טעים מאוד, כל כך טעים שאפילו קשה לכעוס עליו כשהוא מטפטף עליך במפתיע. "זאת רמה אחרת של סמסה ושל לחם פה", היא קובעת, גם בהשוואה למתחרים בעלי שם כמו חנן מרגילן.

היא לא מסתפקת בסמסה, נכנסת בקלילות לאחורי הקלעים של המאפייה והולכת ישר לתנורי הענק שלה. אלה תנורים עם פטנט – מחממים אותם בדיוק לטמפרטורה הנכונה, נכנסים לתוכם (כן!) ומדביקים לחמים גדולים לקיר שלהם. אם התנורים לא יהיו חמים מספיק, הלחם יפול, מסביר הבעלים, אם חמים מדי – הוא ידבק לא טוב ויקרע בתלישה. הוא עובד בלי תרמומטר, לפי הרגש, ושולף לחמים גדולים, עגולים וקראנצ'יים אותם הוא מגיש עם תה ועם צנצנת של ממרח מרשמלו. כן, ממרח מרשמלו. זאת בחירה שמרגשת את דוד מאוד. "איזה טראש!", היא צוהלת. היא גדלה ברעננה, במשפחה "עיראקית הכי משתכנזת שיש" כפי שהיא מתארת את זה, וממרח המרשמלו כיכב בבתים של חברים ממוצא אמריקאי ודרום אפריקאי שגרו שם. על הלחם הזה, חייבים לציין, זה עובד ממש טוב. כנראה שכל דבר יעבוד ממש טוב על הלחם הזה.

מתמכרת בטורקיש בורק (שוקן 33)

גם התחנה השנייה נראית כמו המשך עקרוני של אותה הרוח שהביאה אותנו למאפיית הלחם הבוכרי. זאת מאפיה של שתי אחיות שעלו מטורקיה, ודוד מתלהבת פה מהכל – מהתמונות מהכפר שלהן שתלויות על הקירות ומהשטיחים שתלויים על הקירות שעליהם אין תמונות מהכפר. "זה נתפס לאנשים כמשהו כל כך לא מעוצב, אבל מי אמר ששטיח צריך להיות על הרצפה?" היא אומרת ונקרעת מצחוק.

המנה של דוד פה היא הסו-בורק – "בורקס מים, הכלאה בין בורקס לבין לזניה. זה פשוט דפים של בצק שמבשלים אותם במים ובין לבין יש או גבינה, או תרד, או תרד וגבינה, שזה הכי טעים. וזה פשוט ממכר. גיליתי את המקום כי הסטודיו שאני עושה בו ארוחות פרטיות נמצא ממש כאן מאחור. היה לי נאחס – מקומות לא טובים שאכלתי בהם בזמן אירועים. אבל את האוכל שלהן פשוט שאבתי. זה היה קליל, אפשר לעבוד אחר כך, וזה עלה 20 ש"ח, זה כל כך שווה. הן מכינות הכל פה מאחורה, רואים את הבצק, את התרד, בשבילי זה פורנו". הגענו מאוחר, בסביבות חמש בערב, וסו-בורק כבר לא היה. רק הכנות לסו-בורק של מחר. התפשרנו על גוזלמה – מין בצק דקיק ממולא באותם תרד וגבינה, כך שכוכבי המשנה  של הסיפור נשארו בתמונה.

דוד מגיעה מבית מסורתי, מבישול כשר. בגיל 12 היא התחילה "לאכול הכל", כדבריה. קשה לה לקבוע אם זה התחיל כסקרנות תרבותית שגררה סקרנות קולינרית או להיפך. כך או אחרת, התחילו שנות נעורים מרדניות מצד אחד ובשלניות מאוד מצד שני. מהר מאוד הבינה שהאינפורמציה היחידה שהיא מצליחה לקלוט כמו שצריך קשורה לאוכל. בגיל 16, למשל, כבר הייתה לה מכונת פסטה משלה.

קשה לשים אותה, וספציפית את החך שלה, באיזו נישה. למרות שהתחלנו עם שתי תחנות של בצק ממולא (הדבר האהוב עליה "זה משהו ששמים בו משהו!", ובפרט בגרסה האהובה עליה – קרוקטים, אותם היא גם הכינה באחת המשימות של "משחקי השף". היא אפילו שקלה לקעקע קרוקט, אבל "זה יראה כמו במבה"). ההעדפות שלה מגוונות ומפוזרות והידע התאורטי שלה מסחרר.

מתקעקעת במן טן טן (נחלת בנימין 57)

האמת היא שגם יכולת הקיבה שלה, או אולי האמביציה שלה, תלוי איך מסתכלים על הסיפור הבא: המשימה הראשונה שדוד עשתה עבור טיים אאוט הייתה דירוג של 12 מנות הראמן הטובות בעיר. עד כה, הכל טוב ושגרתי. אבל דוד, שהייתה, לדבריה, בעלת כוונות מובהקות להרשים את עורכת המדור, אכלה את 12 המנות ביום אחד, שהתחיל ב-11:30 בבוקר (השעה הכי מוקדמת בה ניתן להשיג ראמן בתל אביב, מסתבר) ונגמר אי שם לקראת עשר בערב.

12 מנות ראמן ב-12 שעות, והיא מעידה שאכלה אותן "כמעט עד הסוף". כל המחאות בנושא לא עוזרות, היא מתעקשת שזה היה רעיון טוב והיא לא חושבת שהייתה יכולה לעשות את אותה עבודה, למשל, ביומיים. ואם לא די בכך, אז היא עדיין בוחרת את הראמן המצטיין של הכתבה, זה של המן טן טן, לאחת המנות האהובות עליה בעיר, במקום להגיב כמו שהיה מגיב אדם שפוי במקומה ונשבע לא להסתכל על קערת ראמן יותר עד סוף ימיו.

עדן דוד ועמית קלינג במן טן טן

"הראמן טן-טן שבחרתי הוא לא ראמן קלאסי בכלל כי הוא מבוסס על ציר עוף, לא חזיר, הוא ממש קליל, לא עכור, יותר מתאים לחיך הישראלי. ממש ראמן שעשה עלייה לישראל, למרות שזה נשמע מטופש", היא אומרת. המנה באמת שווה סטייה מהדחף הטבעי להזמין ראמן חזיר, ולמרות שהוא קליל הטעם שלו עדיין אינטנסיבי, מלוח, לרגע כמעט מתכתי. על השולחן יש גם שיפוד לשון ("אנשים כל הזמן מעקמים את הפרצוף על חלקי פנים וזה דבר כל כך טעים. הכל פה מהמם, אבל שיפוד לשון? זה הדבר הכי נימוח שיש"). וכמובן, אי אפשר בלי "משהו בתוך בצק": צלוחית גיוזות. הקעקוע הבא שלה, אגב, יהיה יד שמאל (היא שמאלית) שמחזיקה צ'ופסטיקס האוחזים בגיוזה ("הייתי חייבת קעקוע קולינרי", היא אומרת). מיותר לציין שהיא בוחרת רק מנות מעולות, לא משנה מה אוכלים. מיותר גם לציין שהאישה שאכלה 12 ראמנים ביום מתלהבת מאוכל באותה מידה גם בתחנה השלישית בסיבוב.

מכייפת במנזר (אלנבי 60)

בדרך למנזר – כי כל ערב חייב להסתיים במנזר – דוד נזכרת איך חזרה מסטאז' מאכזב ראשון במסעדת מישלן בספרד. היא לא התחברה למטבח, הרגישו שמטילים עליה משימות ירודות בהשוואה לקולגות שלה עם פחות ניסיון וכישורים, ואפילו נחשפה לכמה גילויים אנטישמיים אגביים.

אחרי עוד כמה תחנות בדרך, היא ראתה כמעט במקרה סרטון מהמסעדה Diverxo של השף הספרדי דיוויד מוניוז והתאהבה מיד. זה לא היה סרטון קונבנציונלי – יותר קליפ אווירתי עם הרבה בשר נא ושפריצים של דם על הקירות. הגישה הפאנקיסטית קנתה אותה מיד. זו הייתה התחנה הבאה שלה, שם היא מצאה את עצמה. "הייתי מקדימה בבוקר לעבודה כי הייתי בטירוף", היא מספרת. בהמשך עבדה במסעדה נוספת של מוניוז. גם עכשיו, אגב, הסרטון הזה מלהיב אותה באותה מידה, אפילו שהוא כבר מזמן לא פנטזיה שלה: היא חייבת להראות אותו בטלפון שלה, בזמן ההליכה למנזר, ובשום אופן לא לחכות שנתיישב. אבל ההתלהבות שלה מדבקת. אנחנו רואים את הסרטון בהליכה.

על המנזר כבר נאמר ונכתב הכל, יש להודות. כולם אוהבים אותו ובצדק. "אנשים מחפשים כל הזמן להצטלם בברים שלהם ולהעלות את זה לאינסטגרם, כל מיני מנות עם קוקטיילים מפוארים. בסוף היום או באמצע היום כל מה שבא לי זה לשתות בירה או יין, משהו קליל, ולא להוציא 50-60 ש"ח על פאקינג שתייה. הכל שם זול, אפשר לשתות סאן מיגל ב-18 ש"ח, הנקניקיות כיפיות, ויש משהו מגניב בבר שאומר: אני לא רוצה להגיש אדממה וצ'יפס. הם עושים אוכל מאוד נחמד". לכבוד מיוחד של דוד זוכה נקניקיית הסליז הותיקה והמוערכת שלהם. "מלא חרדל!"היא מתלהבת, "אני מתה על חרדל". גם פה ההתלהבות שלה מדבקת.

מתעוררת בקפליקס (שלמה המלך 60)

בגלל האתגרים הצפויים בנסיעה ברכב מדרום העיר למרכז, התוכנית המקורית לעבור חמש תחנות מדרום לצפון נתקעת על הסעיף של לוחות זמנים. כבר כשהתיישבנו במנזר היה ברור שלא נספיק לקפליקס. אבל למחרת, עוד לפני תשע בבוקר, היא כבר שולחת תמונה של הקורטדו שלה, ומוסיפה "בנוהל".

"זה המקום האהוב עליי לקפה. אמא שלי פנאטית של קפה, אז מגיל קטן תמיד הייתה לי מכונת קפה בבית, טחנו לבד את הפולים. סתם קפה נמס זה דוחה אותי ברמות – אוקיי, זה בא טוב רק עם טים-טאם", היא צוחקת. בקיצור, לכל דבר יש את הזמן והמקום שלו.

"בקפליקס התערובות משתנות כל יום, הן חמוצות, הן מרות, שקט שם, אף אחד לא מפריע לי, יש לי שם כל מה שאני צריכה". יחסית למישהי שאוהבת את הפרטיות שלה – היא אפילו קצת מתקשה להצטלם עם המנות שהיא אוכלת – היא בטח לא נראית כמו המועמדת הטבעית ללכת להשתתף בריאליטי. אבל כנראה שהיא הפעילה את אותו היגיון שהיא מפעילה בכל שאר הבחירות שהיא עושה: או שזה יצליח, או שזה יהיה סיפור טוב אחר כך. יש לה מלא סיפורים טובים. אבל יש לה עוד יותר הצלחות.

>> לכל הכתבות של עדן דוד בטיים אאוט