עוד שתיקה וחזרנו: "עובדה" עשתה יותר מדי הנחות לאבישי רביב

רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, הוא כנראה הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחוויתי בימי חיי. גם 28 שנה אחרי, הרצח עדיין חי ונושם בתוכנו. שם טמון השורש לכל השסעים שאנחנו חווים עד היום – היהודית מול הדמוקרטית, הימין נגד השמאל, הישראלים מול היהודים. זה היה הרגע שבו שני הצדדים – יהודית ודמוקרטית – עמדו בסתירה זה מול זה. וכפי שאמר לפניי גיא זהר, זה גם הרגע שבו התחלף האיזון. שבו הפכנו קצת יותר יהודים, וקצת פחות דמוקרטים.

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור של רצח רבין לא דיברה עד היום. קוראים לו אבישי רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה" ופעל בתוך ארגוני הימין הקיצוני – במטרה לדווח על כך למחלקה היהודית שב"כ. אלא שהסיפור של רביב הסתבך; הרצון להסוות את עצמו כסוכן ולהיות "אחד מהם", גרם לו לאבד את חוש הזהירות, לעשות מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי ליצור אמון – ולטענת רבים, גם להיות מעורב בעצמו ברצח ראש הממשלה.

נאום אחד כזה עורר את רביב לדבר. זה היה שר האוצר דהיום, בצלאל סמוטריץ', שבמפגן מרהיב של ווטאבאוטיזם וגלגול אחריות הסיר את האשמה ממחנה הימין ומההסתה המשוגעת שהתחוללה נגד רבין ז"ל, והעביר אותה אל השב"כ. הם, לטענתו ולטענת קונספירטורים נוספים, אלה שאשמים. וכמובן שהוא כיוון לאדם מאוד ספציפי. הנאום הזה הוציא את רביב מהכלים, וגם מהמחבוא, והוא התראיין אתמול (שלישי) לחלק הראשון מתוך שניים – השני ישודר הערב – של תכנית סיום העונה של "עובדה".

מי שדיבר איתו היה עמרי אסנהיים, מהעיתונאים הטובים ביותר בארץ היום. הרקורד שלו בלתי שביר, העבודה העיתונאית שלו שינתה את החיים כאן לטובה – משמעון קופר דרך חשיפת העדויות נגד רחבעם זאבי, מהסדרה הדוקומנטרית המדהימה על ג'ונתן פולארד ועד פרשת צאלים. ובכל זאת, נדמה שאסנהיים קצת טעה בדרך, במקרה הספציפי הזה.

כל עיתונאי שעושה כתבה מהסוג הזה יודע שלחשיפה הבלעדית יש מחיר. ברגע שאדם שובר שתיקה ארוכה (אמיתית, לא "שבירת שתיקה" מהסוג שאנחנו רואים בעיתונים, שם אנשים שלא דיברו שבוע קוראים לזה "שתיקה"), גם אם הוא לא מציב תג מחיר מפורש, ברור שזה מגיע במחיר של היכולת "להיכנס בו". הנימוס הבסיסי והרצון להביא את דבריו (החשובים) של המרואיין, גורמים לעיתונאי פחות לתקוף ויותר להבין את מי שעומד מולו.

ברגע מסוים מאוד ב"שם קוד: שמפניה", נדלקה סוג של נורה אדומה. זה קרה כשרביב דיבר על כך ששמע מיגאל עמיר על הרצון שלו לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווח על כך. כשאסנהיים הקשה, ובצדק, שבסוף הוא סוכן שב"כ – "האיש שלנו בפנים" – ואמור להתריע בדיוק על דברים כאלה, הגרסה של רביב היתה חלשה מאוד: "אם הייתי צריך לעצור את כל מי שאמר שצריך לרצוח את רבין, לא היה מקום בבתי הכלא".

רק שזה לא היה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה לדווח, כסוכן שפועל בפנים, על מה ששמע. ואם קיבל התראות אמיתיות על כך שעומד להתבצע רצח בסדר גודל שכזה – זה היה צריך לעלות. אסנהיים כמובן שאל אותו את השאלות בזמן אמת, אבל אחר כך – כשאילנה דיין הקשתה באשר לרביב ולכשרות שלו לעבוד כסוכן, הוא ענה לה "סוכן שב"כ ביהודה ושומרון לא יכול לבוא משלום עכשיו". וזה כמובן נכון, עד גבול מסוים – כמו הגבול שבו הסוכן צריך לזכור, בסוף, את מי הוא צריך לשרת. ואת זה רביב איבד בערבוביה הבלתי אפשרית שהוא חי בתוכה.

רביב הגיע למסך מסיבה ברורה – להפיג את ענן החשדות סביבו, ובדרך לפוגג גם את תיאוריות הקונספירציה שקשרו אותו (במישרין או בעקיפין) לרצח. והתפקיד הזה הוא כמובן חשוב, והראיון הוא ללא ספק הישג גדול – להביא אדם שלא דיבר עשרות שנים, על הרצח ששינה את המדינה. אבל בכתבה מהסוג הזה, צריך להראות – ביחד עם השב"כ שבהחלט כשל בטיפול בו – גם את חוש הזהירות שרביב בעצמו איבד עם הזמן. מתוך הרצון להביא את גרסתו, קצת שכחו בכתבה לעמת אותו מול המשימה שגרמה לו להיות ביהודה ושומרון מלכתחילה.

היום, כאמור, ישודר החלק השני – שבו רביב מדבר עם יגאל עמיר. צריך להודות, גם לי עדיין קשה לראות את הפרצוף של עמיר. כתבות מהסוג הזה נוגעות בנימי הנפש שלי, ברמה הכי פרטית. הרצח היה טראומה כואבת, כזו שעיצבה את מה שאני ומי שאני היום. ולכן, למרות הבעיות בדרך, היא חשובה מאין כמוה. זו תעודת כבוד על הקיר של המפעל התקשורתי שנקרא "עובדה" – מפעל שאין כמוהו בישראל. וגם על הקיר של אסנהיים.